בית משפט השלום בבאר שבע דחה בקשה של המדינה לחלט כסף שנתפס בביתו של אדם שהורשע בשורת עבירות הונאה בכרטיסי אשראי, משום שלא הוכח קשר מספיק בין הכסף לעבירות. למרות זאת קבע השופט ערן צברי כי הכסף שנתפס ישמש לתשלום הפיצוי לנפגעים, בהתאם להצעה שהגישה ההגנה עצמה. ההבחנה הזאת עמדה במרכז גזר דין שבו הוטלו על הנאשם 28 חודשי מאסר בפועל, קנס של 20 אלף שקל ופיצוי כולל של 52 אלף שקל.
הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן הכולל תשעה אישומים של הונאה באמצעי תשלום, נטילת והחזקת רכיב חיוני באמצעי תשלום, זיוף, גניבה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. על פי העובדות שבהן הודה, הוא השיג נתוני כרטיסי אשראי של לקוחות בבאר שבע ופעל בשתי שיטות. בראשונה התקין התקן לקריאת הכרטיסים בתוך חריץ של כספומט, והציב מצלמה נסתרת שתיעדה את הקוד שהקלידו המשתמשים. לאחר מכן השתמש במידע שנאסף כדי להעתיק נתונים לכרטיסים מגנטיים ריקים ולמשוך כספים מחשבונותיהם.
כאשר שינוי במערכת חברת האשראי חסם את השיטה הזאת, עבר הנאשם לשימוש באפליקציה בטלפון נייד שאפשרה הזנת פרטי אשראי ותשלום ללא צורך בארנק דיגיטלי, באמצעות תקשורת NFC. באמצעות הפרטים שהשיג ביצע עסקאות בבתי עסק שונים, ובהם מחסני השוק, יציל אלפיים, רמי לוי, סופר פארם, קארל ברג, יוחננוף, משקר, קשת טעמים ו־DELI GOLD. בעת חיפוש בביתו נמצאו גם כרטיסים מגנטיים ריקים, מכשור מתאים להעתקה וכרטיסים שעליהם הוזנו נתונים של אחרים.
המדינה, באמצעות תביעות נגב, ביקשה לקבוע מתחם ענישה של 32 עד 56 חודשי מאסר בפועל, להטיל מאסר משמעותי ולצדו פיצוי, קנס ועונשים מותנים. היא הדגישה את התחכום שבשינוי שיטת ההונאה, את ההתמשכות ואת הפגיעה באנשים שנאלצו להתמודד עם משיכות או חיובים מחשבונותיהם. המדינה גם ביקשה לחלט סכומים במזומן שנתפסו בביתו של הנאשם, ובהם שקלים ומטבע זר, מתוך ההנחה שהם קשורים לעבירות.
ההגנה הדגישה מנגד שהנזק הכספי הישיר בכל האישומים יחד עמד, לפי עמדתה, על 22,451 שקל, ושהנאשם הודה וחסך את הצורך בהעדת עדים רבים. היא ביקשה מתחם ענישה של 12 עד 24 חודשי מאסר והציגה את מצבו המשפחתי: הנאשם נשוי, אב לנער, סועד בני משפחה מבוגרים, ולדברי ההגנה עבד במשך שנים ב"רוול תעשיות פלסטיק". במסגרת מסמכי ההגנה הובאו גם נתונים רפואיים וחומר מ"עדי נגב". ההגנה הציעה להשתמש בכספי המזומן שנתפסו בבית כדי לשלם מיד פיצוי למתלוננים.
בית המשפט קבע מתחם עונש של 24 עד 48 חודשי מאסר. השופט התייחס לשתי שיטות הפעולה, לציוד הייעודי ולתכנון, ולצד זאת ציין שהיקף הגניבה בפועל אינו חריג במיוחד. לחובת הנאשם עמדו שבע הרשעות קודמות, ובהן עבירות רכוש והונאה, שהתיישנו אך לא נמחקו. לזכותו נשקלו הודאתו, החיסכון בעדויות הנפגעים, הזמן שחלף מאז הרשעותיו הקודמות ונסיבות המשפחה. השופט קבע את העונש בחלקו הבינוני־נמוך של המתחם.
חלק חשוב מהדיון הוקדש לנזק שאינו מתמצה בסכומים שנמשכו או חויבו. בתצהירים שהוגשו לבית המשפט תיארו נפגעים קשיים כלכליים, הצורך לשכנע את חברות האשראי כי לא ביצעו את העסקאות והפגיעה בתחושת הביטחון שלהם בשימוש בכרטיס. השופט קבע כי "אין דין השבה כדין פיצוי" וכי יש לתת ביטוי גם לנזק הכולל ולפגיעה שחוו הנפגעים, ולא רק להשיב את הסכומים שנגרעו מחשבונותיהם.
בנוגע לכסף שנתפס, השופט קבע כי "עתירת המאשימה לחילוט לא בוססה כלל". לדבריו, המדינה הניחה שהכספים קשורים לעבירות אך לא הראתה כיצד ניתן לקשור את הסכומים המסוימים לעבירות שנעשו לאורך כחצי שנה. משכך נדחתה בקשת החילוט. ואולם דחייה זו לא מנעה שימוש באותם כספים לתשלום הפיצויים, מפני שההגנה עצמה הציעה להעבירם לטובת הנפגעים. מדובר אפוא בשני רכיבים משפטיים שונים: בקשת חילוט של המדינה שנדחתה, ומנגנון תשלום לפיצוי שנקבע על יסוד הצעת הנאשם.
בגזר הדין מ־3 באוגוסט 2026 הוטלו 28 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר, מאסרים מותנים של עשרה וחמישה חודשים לפי סוג העבירה, קנס של 20 אלף שקל ופיצוי של 52 אלף שקל לנפגעים לפי חלוקה שנקבעה בגזר הדין. השופט הורה שכספי המזומן שנתפסו יועברו באמצעות המאשימה או היחידה החוקרת למרכז לגביית קנסות לצורך הפיצוי, וכי יתרת הפיצוי תשולם בתשלומים.
ת"פ 77623-03-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.