לנאשם בעל 26 הרשעות קודמות, שהודה בגניבות חוזרות מחנויות בבאר שבע ובהפרת הוראות הרחקה ממתחם קניות, נגזרו 13 חודשי מאסר בפועל. למרות עברו הפלילי הממושך ולמרות הצורך בהרתעה, השופטת מירב עמר כהן נמנעה מהטלת קנס או פיצוי כספי. הנימוק היה מצבו האישי הקשה: הנאשם דר רחוב מזה שנים, מתמודד עם התמכרות לאלכוהול ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. בגזר הדין הובהר כי השיקולים האלה אינם פוטרים אותו ממאסר, אך השפיעו על ההחלטה שלא להוסיף חיוב כספי.
התיק בבית משפט השלום בבאר שבע עסק בשרשרת אירועים בחודשים דצמבר 2025 וינואר 2026. הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן בארבע עבירות גניבה, הכוללות גם ניסיון גניבה, ובשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי נוסח האישום והכרעת הדין. שני אישומים מן האישום המקורי נמחקו במסגרת ההסדר. הצדדים לא הגיעו להסכמה על העונש, ולכן לאחר ההודאה וההרשעה נשמעו טיעונים לעונש והוגש תסקיר של שירות המבחן.
באחד האירועים הגיע הנאשם לסניף הום סנטר במתחם ביג בבאר שבע, נטל מסור גרונג בשווי 999.90 שקל ויצא בלי לשלם. עובד החנות תפס אותו מחוץ לחנות והמסור הושב. באירוע אחר, בסופר פארם במתחם, נטל מוצרים בשווי 2,145 שקל והכניס אותם לכיס מעילו; גם אז נתפס והרכוש הוחזר. באורבניקה נטל שתי שמיכות פוך בשווי 240 שקל ועזב. בהמשך הגיע לחנויות אחרות באותו מתחם על אף הוראות משטרה שאסרו עליו להיכנס אליו לתקופות מוגדרות. באחת מהן ניסה לצאת כשהוא לובש מעיל מן החנות ומתחתיו חולצות שלא שילם עבורן, בשווי כולל של 1,299.5 שקל, אך נתפס בידי קצין הביטחון של החנות. מדינת ישראל ניהלה את ההליך הפלילי; בין החנויות או הגופים שהוזכרו באירועי כתב האישום היו גם אייס ו-O&H.
המאשימה הדגישה שבפרק זמן קצר חזר הנאשם לחנויות, לא נרתע מהחלטות ההרחקה ופגע ברכוש ובסדר הציבורי. היא ביקשה לקבוע מתחם עונש הנע מ־22 ועד 38 חודשי מאסר בפועל, ולהטיל עונש בחלקו הבינוני־עליון בצירוף רכיבים כספיים. היא הפנתה ל־26 ההרשעות הקודמות, למאסרים שריצה ולמאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. סנגורו ביקש לקבוע מתחם מקל בהרבה, ממספר חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות ועד 14 חודשי מאסר, והדגיש את היעדר התכנון, את שווי הרכוש ואת נסיבות חייו של הנאשם.
הנאשם עצמו אמר שהמעשים נעשו על רקע קשיי הישרדות ברחוב. לדבריו, „לגבי אירועי הגניבה, אני מצטער. אני עשיתי את זה מתוך הישרדות. אני גרתי ברחוב”. שירות המבחן תיאר אדם בן 44, רווק, החי ברחוב כתשע שנים, שסבל בילדותו מאלימות ומהזנחה ומתמודד שנים רבות עם התמכרות. הוא תיאר גם ניסיונות טיפול שנכשלו, קשיים בקבלת סמכות ובהתמדה במסגרת שיקומית והפסקת השתלבותו בתוכנית הכנה לטיפול בעת המעצר. שירות המבחן לא המליץ על מסלול טיפולי חדש, והעריך שבלי שינוי במצבו קיים סיכון להישנות העבירות.
בבואה לקבוע את מתחם העונש, השופטת החליטה לראות במעשים אירוע עברייני אחד לצורכי גזירת הדין, נוכח סמיכות הזמנים והדמיון בפגיעה ברכוש ובקיום צווים. היא הבהירה שהנאשם חזר ונטל מוצרים באור יום, אך ציינה מנגד שסכומי הגניבות בכל מקרה לא היו גבוהים במיוחד, שהמעשים נעשו באופן ספונטני וללא תחכום ושלא לוּוו באלימות או בתכנון משותף עם אחרים. היא גם קבעה שמתחם הענישה החמור שהתביעה ביקשה אינו נתמך במלואו בפסיקה שהציגה. המתחם שנקבע נע בין מספר חודשי מאסר שאפשר לרצות בעבודות שירות ועד 12 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
לצד ההודאה והחרטה שקיבלו משקל לקולא, השופטת נתנה משקל לחומרת העבר הפלילי ולהיעדר הרתעה ממאסרים קודמים. היא ציינה שהנאשם עבר את העבירות בשעה שהיה תלוי נגדו מאסר מותנה בן ארבעה חודשים שהוטל בתיק קודם. היא גם התייחסה לכך שלא נמצאה בשלב זה בשלות להשתלבות ממשית בטיפול בהתמכרות. כל אלה הובילו לקביעת עונש המאסר בתוך המתחם, בלי סטייה משיקולי שיקום.
העונש החדש הועמד על עשרה חודשי מאסר. השופטת הפעילה גם את המאסר המותנה בן ארבעת החודשים: שלושה חודשים ממנו יצטברו לעונש החדש, וחודש אחד ירוצה בחופף. לכן תקופת המאסר הכוללת היא 13 חודשים, בניכוי ימי מעצרו כמפורט בנתוני שירות בתי הסוהר. נוסף על כך הוטל מאסר מותנה של ארבעה חודשים לעבירות מן הסוג שבהן הורשע, ונקבעה התחייבות כספית בסך 1,000 שקל להימנע מביצוען במשך שנתיים לאחר השחרור.
הבחירה שלא להטיל קנס או פיצוי איננה קביעה שהגניבות חסרות חומרה. השופטת הסבירה שרכיבים כספיים מתאימים בדרך כלל לעבירות גניבה לצורך חיזוק ההרתעה ולשלילת הכדאיות שבהן. אולם בנסיבות הקונקרטיות, כאשר האדם חי ברחוב ותלוי בקצבה, נמנעה מהוספת חיובים כאלה. גזר הדין משלב אפוא מאסר ממשי על עבירות חוזרות והפרת הוראות חוקיות, לצד התאמת הרכיב הכספי למצוקתו האישית של הנאשם. מספר התיק: ת"פ 62526-01-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.