תלושי שכר של חברה משפחתית לא הספיקו כדי לזכות עובדת בהפרשי דמי לידה. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעתה של בת שביקשה להכיר בתקופת העסקה בחברה של אביה, לאחר שמצא פערים בין שכרה הנטען לבין תלושי השכר, היעדר ראיות להעברת הכסף, אי־סדירות בשעות העבודה והבדל בולט בין תפקידה לבין זה של עובד שהועסק בעסק לאחר מכן. בית הדין קבע כי מה שהוצג כהעסקה היה למעשה עזרה משפחתית, ולכן המוסד לביטוח לאומי לא חויב לשלם לה הפרשים עבור התקופה הזאת.
המחלוקת לא עסקה בזכאותה הכוללת לדמי לידה בעקבות לידתה בינואר 2024. המוסד לביטוח לאומי כבר אישר לה דמי לידה בגין עבודתה בחברת הביטוח הפניקס ובקרן מכבי. הסירוב נגע לתקופה שבין אפריל לאוקטובר 2023, שבה, לדבריה, עבדה בחברת אגס שיווק מוצרי טבע בע"מ שבבעלות אביה. היא ביקשה שתקופה זו תובא בחשבון לצורך תשלום הפרשי דמי לידה. המוסד טען שלא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינה לבין החברה. בית הדין שמע את עדויות התובעת, אביה ועובד נוסף שהועסק בעסק, ובחן את תלושי השכר והמסמכים שהוגשו.
לפי גרסת התובעת, היא עבדה כ־50 שעות בחודש, בדרך כלל כשעתיים ביום. לדבריה, עבודתה כללה סידור סחורה, הדבקת מדבקות, אריזה, סיוע במשלוחים, ביצוע משלוחים ויצירת תוכן לחשבון האינסטגרם של החברה. היא טענה ששולם לה במזומן שכר קבוע של 2,000 שקל בחודש. כדי לחזק את טענתה הצביעה גם על כך שלאחר שסיימה את הפעילות בעסק נקלט עובד אחר. מבחינתה, אלה היו סממנים של עבודה אמיתית, גם אם התנהלה בתוך המשפחה.
ההכרעה נסמכה על הבחנה שבית הדין הדגיש בתחילת הניתוח המשפטי. לפי חוק הביטוח הלאומי, גם קרוב משפחה יכול להיחשב עובד, ואף ללא יחסי עבודה רגילים, כאשר הוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שהייתה נעשית בידי עובד אחר אלמלא עשה אותה. בית הדין הבהיר, בהסתמכו על פסיקת בית הדין הארצי, שקרבה משפחתית יכולה להביא לגמישות בצורת הפיקוח והניהול, אך נדרשת בחינה קפדנית של מהות היחסים. בפסיקה שצוטטה נאמר כי „העומד בבסיס קיומם של יחסי עובד מעביד הינה התקשרות לביצוע עבודה תמורת שכר”. לכן נבחנת השאלה אם הייתה עבודה בתמורה ממשית, או סיוע למשפחה שאינו מבוסס על אותה התקשרות.
אחד הליקויים שמצא בית הדין היה בדיווח על שעות העבודה. בתצהירה תיארה התובעת מסגרת קבועה של כ־50 שעות בחודש, כשעתיים מדי יום. בעדותה סיפרה על ימים שבהם כלל לא עבדה ועל אחרים שבהם עבדה ארבע שעות, והסבירה „אבל זה היה משתנה”. בית הדין ראה בפער הזה קושי בהוכחת מסגרת עבודה סדורה. הוא לא קבע שעבודה בהיקף מצומצם אינה יכולה להיחשב עבודה, אלא שבמקרה זה העדויות לא הוכיחו את המתכונת שעליה התבססה התביעה.
לשכר שיוחס לאותה עבודה התגלו סתירות נוספות. אל מול טענתה לתשלום מזומן חודשי קבוע של 2,000 שקל, בתלוש לחודש אפריל נרשם שכר נטו של 2,147 שקל ובתלושים האחרים הופיע שכר של 1,746 שקל. בתלושים ממאי עד אוקטובר נכלל רכיב של שווי שימוש ברכב בסך 6,810 שקל, אף שנטען כי רואה החשבון רשם אותו בטעות. בית הדין תהה גם מדוע השכר המדווח לחודש אוקטובר נותר זהה אף שהתובעת לא עבדה במשך החודש כולו. לא הוצגו אישורים על תשלום המזומן, והתובעת העידה שלא הפקידה אותו בחשבון הבנק.
גם ביחס לתנאי ההעסקה נמצאו הבדלים מהמקובל בחברה כלפי עובד אחר. מתלושי התובעת לא עלו הפרשות לפנסיה, תשלום ימי מחלה או דמי חופשה. לעומתה, העובד האחר העיד ששכרו הופקד בבנק וחושב בהתאם לשעות שעבד. אביה של התובעת תיאר קיזוזים בלתי פורמליים מן הסכומים שלכאורה שולמו לה. בית הדין ייחס משקל לשוני הזה, משום שהטענה לא הייתה רק על סיוע מזדמן לעסק אלא על מעמד עובד המבקש גמלה המבוססת על שכר.
גם הטענה שעובד אחר החליף אותה לא הוכחה. העובד העיד ששימש משלוחן ולא ביצע עבודה משרדית, ואילו התובעת תיארה שילוב של אריזה, טיפול בסחורה ותוכן לרשת החברתית. האב הבהיר כי העובד האחר ביצע בעיקר משלוחים. מכאן לא ניתן היה להסיק שנקלט עובד למילוי התפקיד שהיה על התובעת, תנאי שבית הדין בחן גם לפי ההגדרה המיוחדת של בן משפחה כעובד בחוק.
העדות של האב על שגרת הפעילות בעסק חיזקה את מסקנת בית הדין. הוא סיפר שכאשר יש עומס הוא נעזר בבנותיו וגם באשתו. לדבריו, „יש לי שלוש בנות שבאות תמיד לעזור לי”. הוא הוסיף כי התובעת סייעה בעסק גם לאחר התקופה הנטענת כתקופת העסקה. בית הדין ראה בכך תמיכה במסקנה שהפעילות השתלבה בדפוס העזרה המשפחתית ולא בהתקשרות מסודרת לעבודה בשכר. לאחר בחינת כל הנימוקים דחה את התביעה להפרשי דמי הלידה. בשל אופיו הסוציאלי של ההליך לא נפסקו הוצאות. בפסק הדין השתתפו השופט אלעד שביון ונציג הציבור מטעם המעסיקים אייל רחלי. מספר התיק: ב"ל 4172-11-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.