שני משקיעים זכו ברובה של תביעה להשבת הלוואות שמימנו השקעות נדל"ן בחו"ל, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל דווקא את טענתו המרכזית של הנתבע: ההלוואות אינן חוב אישי שיש לפרוע בכל מצב, אלא התחייבות להשבה מתוך התקבולים שהניבו הפרויקטים. השופטת חיה זנדברג חייבה את הנתבע לשלם לשני התובעים סכומים ניכרים במטבעות זרים, ובה בעת קבעה כי אין לכפות עליו להשלים מכיסו הפסדים של השקעות שלא החזירו את הקרן.
עורכי הדין שלנו
במרכז ההליך עמד מערך השקעות שניהלו לאורך שנים שני בני משפחה שהסתייעו בעורך דין וכלכלן בבחינת פרויקטים בחו"ל. על פי פסק הדין, הנתבע בחן את כדאיות ההשקעות, ושלושתם השתתפו בהן. שני המשקיעים מימנו את השקעותיהם מהונם; הנתבע מימן בדרך כלל מחצית מהשקעתו בהון עצמי ואת המחצית השנייה בהלוואות שנתנו לו התובעים, בתנאים נוחים וללא ריבית והצמדה. ההשקעות בוצעו בעיקר בארצות הברית, אך גם בספרד ובאנגליה, וההלוואות ניתנו בהתאם בדולרים, באירו ובליש"ט.
ההשקעות בוצעו בין היתר באמצעות Harbor Group International, Buligo, Sage, חברות אלי שחור ו־The Edgewater Group. בארצות הברית השתמשו הצדדים גם בחברות השקעה בשליטתם, ובהן Barida Investment, Joda Investment, Shimtam, TA Investment Holdings ו־YYNMN. החברות הללו הופיעו בפסק הדין כחלק ממערך ההשקעות ולא כבעלות דין בתביעה הנוכחית.
התובעים טענו שהנתבע לא השיב להם את ההלוואות ודרשו את השבתן. הנתבע חלק על היקף ההלוואות שהוכחו, טען שמועד פירעונן של חלק מהן טרם הגיע, והוסיף כי ניתן להשיבן רק מהתקבולים של השקעות הנדל"ן. הוא גם ביקש לקזז חובות שלטענתו חייבים לו התובעים ואחרים בהליכים נפרדים. אחד הקשיים שהתעוררו היה שכמה מהלוואות הצדדים נרשמו בטבלאות אקסל, ואילו הסכמים פורמליים ביחס לחלק מהן נחתמו בדיעבד או כלל לא נחתמו.
השופטת קבעה שמערך ההלוואות הוכח בעיקרו באמצעות מכלול המסמכים, טבלאות האקסל והתנהלות הצדדים. היא התייחסה גם לתופעה של "גלגול" כספים, שבה כספים שהתקבלו מהשקעה אחת שימשו להלוואה או להשקעה אחרת. לפיכך נדרש להבחין בין הלוואות אמיתיות לבין רישומים שהיו עלולים להביא לכפל חיוב. נקבע שההתחייבויות קשורות למערכת חוזית אחת, אך ניתן להבחין בין התחייבויות הנוגעות לפרויקטים שונים.
עיקר המחלוקת המשפטית היה משמעות נוסח הסכם ההלוואה הקבוע, שאותו ניסח הנתבע בעצמו. ההסכם קבע: "הלווה מתחייב להחזיר את מלוא ההלוואה מהתמורה (נטו) שתתקבל ממכירת הנכס". המשקיעים טענו שזהו מנגנון גבייה נוח בלבד ושחובת ההשבה נותרת מוחלטת. הנתבע טען שזוהי מגבלה מהותית על החיוב, משום שההחזר תלוי בתקבולים מן הנכס.
במחלוקת זו אימצה השופטת את עמדת הנתבע. לפי הכרעתה, נוסח ההסכם אינו יוצר חובה להשלים את ההלוואות מעבר לכספים שהתקבלו מן ההשקעה, ואף מועד הפירעון קשור לקבלת התקבולים. בית המשפט דחה את הטענה שהפירעון מותנה בהכרח במכירה הסופית של כלל נכסי הפרויקט: כאשר מתקבלים תקבולים ממכירת נכסים, החובה להעבירם למלווים עשויה לקום גם אם הפרויקט עדיין פעיל. לכן ההכרעה כללה חיובים עבור פרויקטים שהסתיימו וגם עבור תקבולים שהתקבלו מפרויקטים פעילים.
הנתבע ביקש להסתמך גם על טענות קיזוז כנגד חובות שטרם הוכרעו בהליכים אחרים. השופטת דחתה את טענת הקיזוז שהועלתה בתיק הנוכחי, משום שלא הוכח שמדובר בחיובים קצובים שניתן לקזזם בנסיבות אלה, ובין השאר משום שההליכים האחרים עדיין תלויים ועומדים וחלקם מערבים צדדים נוספים. עם זאת הבהירה שאם ייקבעו בעתיד חובות בפסקי דין בהליכים האחרים, ניתן יהיה לבחון את אפשרות קיזוזם מן החיובים שנפסקו כאן.
בית המשפט דן גם בדרישת התובעים לבטל את ההסכמות ולקבל השבה מלאה. השופטת הסבירה שהשבת כספי כל ההלוואות, לרבות השקעות ישנות שלא הצליחו, הייתה משנה את חלוקת הסיכון שהצדדים בחרו בה. בכך לא התקבלה דרישת התובעים להשבה שאינה תלויה בתוצאות ההשקעות. לגבי ריבית והצמדה, נקבע שההלוואות ניתנו במטבעות זרים ללא תוספות אלה לפי ההסכמה בין הצדדים, והתשלומים יחושבו בשקלים לפי שערם היציג של המטבעות במועד שנקבע בפסק הדין.
בתוצאה האופרטיבית חויב הנתבע לשלם לתובע הראשון סכום שקלי השווה ל־539,649 דולר, 38,557 אירו ו־6,000 ליש"ט. לתובע השני נפסק סכום שקלי השווה ל־544,138 דולר, 30,900 אירו ו־6,000 ליש"ט. את החיובים יש לפרוע בתוך ארבעה חודשים ממועד פסק הדין, לפי השער היציג במועד שנקבע, והנתבע חויב גם ב־80 אלף שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן ב־9 בספטמבר 2026.
ת"א 51100-07-21.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.