גם כאשר שלושה ילדים שוהים אצל הוריהם בחלוקה שווה, האב עשוי להיות מחויב בתשלום מזונות זמניים בהתאם לנתונים שבית המשפט קבע לצורך השלב המקדמי של ההליך. בהחלטה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב־יפו חויב אב ב־4,500 שקל לחודש עבור שלושת ילדיו, למרות זמני שהות שווים. השופטת ענבל וקנין־הרנשטיין הסתמכה על אומדני הכנסה זמניים של 40 אלף שקל לחודש לאם ו־66 אלף שקל לאב, והדגישה שאין בכך הכרעה סופית על הכנסות בני הזוג או על סכום המזונות שייפסק בהמשך.
ההורים, המצויים בהליכי גירושין, נפרדו למגורים נפרדים במרץ 2025. האם המשיכה להתגורר בביתם המשותף עם הילדים, ואילו האב עבר לבית שכור. בקשת האם כללה מזונות לשלושה ילדים שגילם מעל שש שנים, השתתפות בהוצאות מגורים ובתחזוקת הבית וכן מזונות משקמים עבורה. ההורים נחלקו לא רק בשאלת צרכי הילדים אלא גם בשאלת יכולותיהם הכלכליות והיקף ההוצאות שהיו למשפחה בתקופת החיים המשותפים.
האם טענה שבעבר הופקדו סכומים גדולים לחשבון המשותף מהכנסות האב ומדיבידנדים, וכי פעילותו העסקית מביאה לו הכנסה חודשית גבוהה בהרבה מהסכום המופיע בתלוש שכרו. היא העריכה שההכנסה האמיתית שלו עולה על 100 אלף שקל לחודש, וביקשה לקבוע מזונות גבוהים התואמים את רמת החיים של המשפחה. לגבי עצמה טענה שהעסק העצמאי שלה עדיין אינו מספק הכנסה פנויה מספקת, שהיא נושאת בתשלומי שכירות ובהלוואות של העסק, לרבות הלוואה מבנק הפועלים לטענתה, ושנאלצה למשוך כספים מחסכונותיה.
מנגד טען האב שהכנסתו החודשית כשכיר עומדת על כ־32 אלף שקל, ושהשקעותיו האחרות לא הניבו רווח. הוא טען שהפקדות דיבידנד והתחשבנויות עסקיות אינן מלמדות על שכר חודשי קבוע. לטענתו, העסק של האם מצליח מאוד ונכנסים אליו סכומים גדולים, ולכן אין לקבל את התיאור שלה כמי שחסרה אמצעים. הוא גם חלק על פירוט צרכי הילדים שהגישה האם, טען שההוצאות מנופחות, והדגיש שכל הורה מממן את הילדים כשהם נמצאים אצלו.
השופטת בחנה תדפיסי חשבונות, תלושי שכר, נתוני הפקדות ודוחות עסקיים שהגישו הצדדים. מעיון בחשבון העסק של האם עלו הפקדות בסך כולל של כ־1.48 מיליון שקל בשבעת החודשים הראשונים של 2026. לצד זאת הוצגו יתרת חובה, הלוואות עסקיות, פיקדון עסקי ומשיכות מקרנות חיסכון. במקרה של האב נמצא כי בין מאי לאוגוסט 2026 הופקדו בחשבונו מדי חודש כ־66 אלף שקל, משילוב משכורת ודיבידנד. הנתונים הללו נבחנו לצורך ההחלטה הזמנית בלבד, ובית המשפט ציין שלא הונח לפניו מכלול הראיות הנדרש להכרעה סופית.
לנוכח פערי העמדות והמידע הקיים העריכה השופטת את הכנסתה החודשית של האם ב־40 אלף שקל ואת הכנסתו החודשית של האב ב־66 אלף שקל, ויישמה יחס הכנסות של 38% לאם ו־62% לאב. היא הביאה בחשבון גם את גיל הילדים ואת חלוקת זמני השהות השווה. על בסיס הנתונים קבעה שמיום הגשת הבקשה הזמנית, 4 באוגוסט 2026, ישלם האב 1,500 שקל לחודש עבור כל ילד, ובסך הכול 4,500 שקל לחודש, עד להחלטה אחרת.
עם זאת, בית המשפט לא קיבל את כל רכיבי בקשת האם. היא ביקשה לחייב את האב גם בחלקם של הילדים בהוצאות המדור, אולם השופטת הביאה בחשבון שהאם והילדים מתגוררים בבית המשותף, שתשלומי המשכנתה הוקפאו ושקודם לכן האב נשא בהם, וכן את זמני השהות השווים. לכן לא נפסק בשלב זה חיוב נפרד במדור. השופטת הדגישה שהדבר אינו מכריע בשאלת החזרי המשכנתה בהיבט הרכושי.
בנוסף נקבע כי ההורים יחלקו ביניהם את הוצאות החינוך ואת ההוצאות הרפואיות החריגות של הילדים ביחס של 38% ו־62%, בהתאמה. קצבאות הילדים מהמוסד לביטוח לאומי ישולמו לאם בנוסף למזונות הזמניים. ההחלטה קבעה גם מנגנון הצמדה למזונות, אך שמרה במפורש את בירור סכום המזונות הסופי להמשך ההליך.
האם ביקשה בנוסף מזונות משקמים לעצמה, וטענה שבעקבות חלוקת התפקידים בנישואין וויתורים מקצועיים שביצעה היא זכאית לסיוע כלכלי. האב התנגד וטען שהיא בעלת מקצוע ועסק פעיל. השופטת הזכירה את העקרונות שנקבעו בפסיקה לגבי מזונות משקמים, אך קבעה כי בנסיבות המסוימות, לנוכח פעילות העסק של האם, ההפקדות הרבות בחשבונו, המסמכים שהוגשו והמועד שנקבע לסידור הגט, אין הצדקה לפסוק לה מזונות משקמים. ההחלטה מדגישה שוב כי קביעות ההכנסה הן אומדן לשלב הזמני ולא הכרעה מחייבת על מלוא הטענות הכלכליות.
תלה"מ 49592-05-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.