מסמכי הלוואה בכתב, הודאות וגרסאות משתנות של כלה לשעבר הכריעו תביעה משפחתית להשבת 380 אלף שקל. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה חייב בן ואת גרושתו להשיב לאמו שתי הלוואות שנתנה להם בתקופת נישואיהם. השופטת הילה גורביץ עובדיה דחתה את טענות הכלה שהכספים הוחזרו במזומן או ניתנו במתנה, והדגישה את הסתירות בגרסתה. הבן עצמו לא הגיש כתב הגנה והודה בטענות האם.
התביעה התבססה על שתי התחייבויות: הלוואה של 200 אלף שקל מדצמבר 2019, שנועדה לשמש הון עצמי לרכישת דירה, והלוואה נוספת של 180 אלף שקל מנובמבר 2022, שנועדה לסייע בתשלומי הלוואות הבנק ובהוצאות נוספות. לפי גרסת האם, נקבע בהסכמים כי עם פרידת בני הזוג או גירושיהם יגיע המועד להשבת הכספים. היא ביקשה לחייב את שניהם ביחד ולחוד ב־380 אלף שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
הכלה לשעבר הכחישה את החוב וטענה שההלוואה הראשונה הושבה בהדרגה במזומן בעת ביקורים אצל האם, ואילו התשלום הנוסף כלל לא היה הלוואה אלא מתנה או סיוע משפחתי. היא גם טענה לשינויים ולהוספות במסמכים, ואף העלתה טענות זיוף ביחס לחלקם. מנגד טענה האם כי לא התקבלו החזרים, שגרסת התשלומים כללית וחסרת תיעוד ושמסמכי ההלוואות משקפים התחייבויות מפורשות של בני הזוג.
השופטת בחנה תחילה את ההלוואה הראשונה. נמצא כי הכסף שולם בשיק לפקודת מוכרי הדירה, והכלה לא הכחישה שקיבלו אותו ושחתמה על הסכם ההלוואה. למרות זאת הציגה לטענת הפירעון כמה גרסאות: תחילה החזר מלא של 200 אלף שקל, לאחר מכן טבלת משיכות מזומן בסך 61,200 שקל, ובהמשך טענות שהכסף היה מתנה או שהסכום שניתן בפועל היה 180 אלף שקל בלבד. השופטת ציינה שהטבלה כללה כמעט כל משיכת מזומן מחשבון בני הזוג, בלי להוכיח שהכספים הגיעו לאם, וכי לא הוצגו אישורי תשלום.
הקושי היה גם בעדות: הכלה לא ידעה לציין את כתובת האם בתקופה שבה לטענתה ביקרה בביתה לצורך החזרי המזומן, ולא נתנה הסבר משכנע לתשלומים לכאורה עוד לפני מועד הפירעון החוזי. השופטת כתבה כי “לא ניתן היה לתת אמון בעדותה של הנתבעת”, וקבעה כי הטענות לגבי פירעון ההלוואה הראשונה לא הוכחו.
באשר ל־180 אלף השקלים הנוספים, בית המשפט הסתמך על מסמך מנובמבר 2022 שנכתב בחלקו בכתב ידה של הכלה ונחתם בידי בני הזוג והאם. המסמך הזכיר במפורש הלוואה בסכום זה. השופטת הבחינה בין תוספות שהאם הכניסה למסמך, ושעל מועד הוספתן הייתה מחלוקת, לבין החלק בכתב ידה של הכלה שבו הוכרה ההלוואה. גם הודאות נוספות בעדות ובסיכומים תמכו בקיומו של חוב נוסף, מעבר לשיק הראשון של 200 אלף שקל.
המסמך נתמך גם בהעברה בנקאית של 108 אלף שקל מחשבון האם לחשבון בני הזוג בנובמבר 2022, שנועדה בין היתר לפרוע יתרת הלוואה שהאם ערבה לה ולהקטין את החזרי ההלוואות החודשיים. בתחשיב ההחזרים שהוצג בפסק הדין הובאה בחשבון גם הלוואה ממקום עבודתו של הבן, שסטוביץ, שאינה צד להליך. השופטת ציינה שלא הוכח בדיוק כיצד הועברה יתרת הסכום עד 180 אלף שקל, אך קבעה שההסכמה הכתובה וההודאה בחוב הכולל מספיקות להכרעת המחלוקת. היא הבחינה בין ההלוואות הנדונות לבין מתנות ועזרה אחרת שהאם נתנה לבני הזוג, ולא קיבלה את הטענה שכלל הסיוע היה בגדר מתנה.
טענות הזיוף נדחו אף הן. מומחה כתב יד שמונה בתיק נפטר, והכלה לא פנתה למומחה חלופי למרות שניתנה לה האפשרות לעשות כן. בהחלטה קודמת נקבע שבכך ויתרה על הטענות, ובפסק הדין נקבע שגם לגופן לא הורם נטל ההוכחה. השופטת הזכירה גם שהכלה לא הביאה לעדות את אחיה, שלטענתה היה מעורב בהסכמות הרלוונטיות.
בסופו של ההליך חויבו הבן והכלה לשעבר ביחד ולחוד בסכום התביעה, 380 אלף שקל, כשאליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה בלבד. הכלה חויבה בנוסף בהוצאות של 2,500 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 35,400 שקל. ההכרעה התבססה על מכלול המסמכים, העדויות וההודאות, ולא על עצם הקשר המשפחתי בין הצדדים.
תמ"ש 54620-10-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.