בית משפט השלום בעכו הטיל קנסות כבדים על שני נאשמים שהורשעו בהקמת מבנה קשיח בן שלוש קומות, בשטח כולל של כ-1,440 מ"ר, ללא היתר בנייה ובניגוד לצו מנהלי להפסקת עבודות. על הנאשם המרכזי הוטל קנס של 750 אלף שקל, ועל הנאשמת השנייה קנס של 80 אלף שקל. נוסף על כך חויבו השניים יחד בכפל אגרה בסך 92 אלף שקל, נדרשו לחתום על התחייבויות כספיות ונצטוו להרוס את העבודות ולהפסיק את השימוש בהן בתוך שישה חודשים.
ההרשעה ניתנה באפריל 2025, לאחר שבית המשפט קבע כי עבודות הבנייה בוצעו ביודעין ללא היתר ובניגוד לצו הפסקה מנהלי. לפי גזר הדין, לא מדובר רק בחריגה תכנונית בהיקף גדול, אלא במהלך שהתרחש לאחר עבודות חפירה ויישור קרקע שנעשו עד סמוך לכביש הראשי. בית המשפט קבע כי החפירות יצרו הפרש גובה של כ-8 מטר מתחת למפלס הכביש, סילקו את הקרקע שתמכה בקיר תומך והובילו לקריסת הקיר ולקריסת חלק מהכביש. בכך, נקבע, נוצר סיכון בטיחותי חמור למשתמשי הדרך.
המאשימה ביקשה לייחס משקל מיוחד להיקף הבנייה ולכך שהמבנה הוקם ללא פיקוח של גורמי מקצוע, תוך פגיעה בערכים של תכנון מסודר, בטיחות, שוויון בפני החוק וכיבוד צווים. היא טענה כי מדובר בעבירה מתמשכת שיש בה גם יתרון כלכלי: מי שבונה ללא היתר חוסך, לפחות לתקופה מסוימת, תשלומי אגרות והיטלים ועלויות הקשורות להליך הרישוי. בשל כך ביקשה להעמיד את הקנס לנאשם המרכזי בחלק הגבוה של מתחם שבין 400 אלף ל-800 אלף שקל, לצד כפל אגרה, התחייבות, מאסר מותנה וצו הריסה ואיסור שימוש.
הנאשמים טענו מנגד כי בראשית העבודות היה בידיהם היתר בנייה וכי שולמו האגרות הדרושות. הנאשם המרכזי טען כי ביצע את העבודות תחת לחץ שנוצר לאחר קריסת הכביש והקיר התומך, וכי העירייה והוועדה דרשו ממנו לפעול לתיקון המצב. עוד נטען שהוא פועל להכשרת המבנה באמצעות תוכנית מפורטת, וכי מצבו הכלכלי הורע על רקע המלחמה. ביחס לנאשמת השנייה נטען כי מצבה הבריאותי והכלכלי קשה, כי אין לה הכנסה וכי בפועל אין לה קשר ממשי לעבודות הבנייה שביצע אחיה.
בית המשפט דחה את הטענה שלפיה הנאשם המרכזי נאלץ לבנות את המבנה הגדול משום שהרשויות דחקו בו לפתור את בעיית הקיר והכביש. בגזר הדין נקבע כי הנאשם הוא שיצר את הבעיה מלכתחילה באמצעות עבודות החפירה, וכי במקום להקים קיר תומך בדרך חוקית בחר, מטעמי כדאיות כלכלית וחיסכון בעלויות, להקים בניין רחב היקף. עוד הודגש כי טענות בדבר אישורים והסכמות לביצוע העבודות כבר נדחו בהכרעת הדין.
בקביעת מתחם הענישה עמד בית המשפט על כמה תכליות של דיני התכנון והבנייה: שמירה על מדיניות תכנונית אחידה, בטיחות מבנים והציבור, כיבוד שלטון החוק ומניעת מצב שבו מי שמפר את הדין יוצא נשכר. הוא הדגיש כי הפרת צו שנועד להפסיק עבודות בנייה מוסיפה חומרה מיוחדת, משום שהיא אינה רק בנייה ללא היתר אלא התעלמות מהוראה מנהלית מחייבת שנועדה לעצור את העבירה. לפי גזר הדין, מגמת הענישה בתחום זה הוחמרה בשנים האחרונות, ובייחוד כאשר מדובר בבנייה בהיקף גדול ובהפרת צווים.
בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה מתחם הקנס הראוי בגין עצם הבנייה ללא היתר נע בין 250 אלף ל-900 אלף שקל לכל נאשם, ובגין אי קיום הצו בין 50 אלף ל-150 אלף שקל. לכך נוספו רכיבים אפשריים של כפל אגרה, מאסר מותנה, התחייבות כספית, צו הריסה ואיסור שימוש. המאשימה לא ביקשה מאסר בפועל, ולכן בית המשפט לא הטיל רכיב כזה, אך ציין כי היעדרו נלקח בחשבון בעת קביעת גובה הקנס.
לרעת הנאשמים נזקפה גם העובדה שלא קיבלו אחריות למעשים והעלו טענות הגנה שבית המשפט כבר דחה. לצד זאת נלקח בחשבון עברם הפלילי הנקי. בעניינו של הנאשם המרכזי נקבע כי בשל חומרת הבנייה, היקפה, הפרת הצו והיעדר חרטה יש למקם את העונש ברף הבינוני-גבוה של המתחם. בעניינה של הנאשמת השנייה, לעומת זאת, בית המשפט מצא הצדקה להקל באופן משמעותי בשל מצבה הכלכלי והסוציאלי, תלותה באחיה והעובדה שחלקה הפיזי בביצוע העבודות היה זניח בהשוואה אליו.
בסופו של דבר נגזר על הנאשם המרכזי קנס של 750 אלף שקל, שישולם ב-75 תשלומים חודשיים של 10,000 שקל, וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. על הנאשמת השנייה הוטל קנס של 80 אלף שקל, שישולם ב-50 תשלומים של 1,600 שקל. השניים חויבו יחד בכפל אגרה של 92 אלף שקל, וכל אחד מהם נדרש לחתום על התחייבות של 150 אלף שקל להימנע מעבירות תכנון ובנייה במשך שלוש שנים.
בנוסף הוציא בית המשפט צו להריסת העבודות וצו האוסר שימוש במבנה, שניהם החל מתום שישה חודשים ממועד גזר הדין, והורה לרשום הערה מתאימה בלשכת רישום המקרקעין. כך, לצד הקנסות והחיובים הכספיים, נותרה ההכרעה המעשית המרכזית בעינה: המבנה שנבנה ללא היתר ובניגוד לצו אינו מקבל הכשר בדיעבד מכוח עצם קיומו, והנאשמים נדרשו להביא להפסקת השימוש ולהריסתו אם לא יחול שינוי משפטי אחר.
גזר הדין גם קבע מנגנון תשלומים מפורט. התשלומים של שני הקנסות אמורים להתחיל בדצמבר 2026, ובמקרה של אי תשלום נקבעו תקופות מאסר חלף כל תשלום שלא ישולם: 45 ימים לגבי כל תשלום של הנאשם המרכזי ושלושה ימים לגבי כל תשלום של הנאשמת השנייה. כפל האגרה נדרש לתשלום בתוך שישה חודשים. בכך ביקש בית המשפט לשלב בין פריסה ארוכה יחסית של החיובים לבין שמירה על אפקט ממשי של הענישה הכספית, על רקע הקביעה שהעבירות העניקו יתרון כלכלי והעמידו את הציבור בסיכון.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.