בית משפט השלום בבאר שבע דחה בקשה של עורך דין שנאשם בעבירות מרמה לחזור בו מהודייתו במסגרת הסדר טיעון, לאחר שחלפה יותר משנה מאז הצגת ההסדר והוא כבר שילם את מלוא 150 אלף השקלים שנקבעו במסגרתו. השופט אמיר דורון קבע כי הטענה הכללית שלפיה הנאשם היה בתקופה קשה ומטלטלת אינה מוכיחה פגם ממשי ברצון החופשי, וכי השיהוי, ביצוע התשלומים והיעדר תשתית קונקרטית לרצון חדש ואמיתי להוכיח חפות מעוררים חשש למהלך טקטי.
כתב האישום המקורי ייחס לנאשם, עורך דין במקצועו, תשעה אישומים ובהם עבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף ושיבוש מהלכי משפט, בקשר לעיסוקו. במאי 2025 הודיעו הצדדים שהגיעו להסדר טיעון. במסגרת ההסדר הוגש כתב אישום מתוקן שכלל ארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הנאשם וסנגורו חתמו על ההסדר ועל כתב האישום המתוקן, והדיון בהודיה ובהרשעה נדחה.
כחלק מההסדר ביקש הנאשם לשלם סכום של 150 אלף שקל בחמישה תשלומים של 30 אלף שקל. מתיק בית המשפט עלה כי הוא אכן שילם את מלוא הסכום. ביוני 2026, יותר משנה לאחר הצגת ההסדר, הודיע לסנגורו שהוא מבקש לבטלו ולחדש את משפט ההוכחות כדי להוכיח את חפותו.
ההגנה טענה כי מאחר שטרם ניתנה הכרעת דין פורמלית, אין מדובר במצב שבו נאשם מבקש לבטל הרשעה שכבר ניתנה. לשיטתה, ההודיה הייתה בשלב ביניים, והגישה לבקשה צריכה להיות מקלה יותר. עוד נטען כי בעת גיבוש ההסדר היה הנאשם במצוקה אישית עמוקה ו"כשלו כוחות נפשו", וכי פגם ברצון יכול לנבוע גם מלחץ נפשי פנימי ולא רק מלחץ חיצוני. הסנגור הדגיש שהמבחן החשוב הוא אם קיים רצון כן ואמיתי להביא לחשיפת האמת, ודחה את הטענה שמדובר במהלך מחושב.
המאשימה התנגדה. היא טענה כי מדובר במצב חריג שבו ההסדר כבר הושלם למעשה בחלקים מהותיים: הוא הוצג לבית המשפט, נחתם כתב אישום מתוקן, והנאשם שילם את כל הסכום שנקבע. התביעה הדגישה שהנאשם אינו הדיוט אלא עורך דין ותיק שמבין את משמעות ההליך, וכי במשך יותר משנה הוגשו מטעמו בקשות דחייה שונות מבלי שנרמז שהוא מבקש לסגת מההסדר. לטענתה, הבקשה היא "אקט טקטי" שנועד להשיג רווח דיוני ולדחות את ההליך.
בית המשפט קבע כי היעדר הרשעה פורמלית אינו יוצר זכות אוטומטית לחזור מהודיה. לפי הדין, חזרה מהודיה במסגרת הסדר טיעון מותרת רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ובהם פגם ברצון החופשי, כשל חמור בייצוג או רצון כן ואמיתי לחשוף את האמת ולהוכיח חפות. הנטל להוכיח אחת מהעילות מוטל על הנאשם.
במקרה הזה לא הוצגה תשתית מספקת. בית המשפט כתב כי "אמירה כללית בדבר לחץ או מצוקה אינה מספיקה", וכי על נאשם המבקש לחזור בו לפרט ולהוכיח לחץ בלתי סביר או פגם ממשי. הטענה שהנאשם עבר תקופה מטלטלת לא נתמכה בפירוט או בראיות שמסבירים כיצד פגעה המצוקה ברצונו בעת ההסדר. גם טענה לכשל בייצוג לא הועלתה, והנאשם היה מיוצג בידי סנגור מנוסה.
משקל משמעותי ניתן לעיתוי. בית המשפט ציין כי חלף פרק זמן ארוך בין ההודיה לבין הבקשה, שבמהלכו הנאשם שילם את הסכום במלואו ולא העלה את רצונו לחזור בו, גם בבקשות אחרות שהוגשו לתיק. נקבע כי השיהוי אינו מבחן עצמאי, אך הוא "מהווה אינדיקציה משמעותית למניע טקטי" כאשר הוא מצטרף ליתר הנסיבות.
השופט הדגיש שגם מומחיותו המשפטית של הנאשם אינה חוסמת עקרונית אפשרות לחזרה מהודיה, אך היא מחלישה טענה כללית לאי-הבנה או למצוקה ומגבירה את הצורך בראיה קונקרטית לפגם ברצון. ראיה כזו לא הוצגה. גם מעבר לרצון המוצהר לנהל משפט, לא הונחה תשתית מהותית חדשה שמלמדת מדוע ההודיה לא שיקפה את רצונו האמיתי.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי לא הוכח פגם ברצון החופשי ולא הוכח רצון כן שהתגבש לחשיפת אמת באופן שמצדיק לפתוח מחדש את ההליך. ההחלטה הסתיימה בקביעה: "נוכח האמור, איני נעתר לבקשה לחזרה מהודיה".
מספר התיק: ת"פ 27133-02-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.