בית משפט השלום בבאר שבע החליט להימנע מהרשעת נאשם שהודה בארבע עבירות איומים, לאחר שקבע כי כתב האישום אינו משקף במלואה את הדינמיקה של הסכסוך המשפחתי שבו היו שני הצדדים מעורבים. השופט רפאל ימיני מתח ביקורת על האופן שבו הציגה התביעה את האירועים, והדגיש את הפער בין העמדת הנאשם לדין לבין ביטול כתב האישום שהוגש נגד המתלונן.
לפי פסק הדין, הנאשם שלח למתלונן בכמה מועדים הודעות שכללו איומים מפורשים בפגיעה גופנית. באחד האירועים השיב המתלונן באיום משלו, ולמחרת הגיע לביתו של הנאשם. כאשר הגיע למקום, יצא הנאשם מביתו כשהוא אוחז במקל והניף אותו לעברו. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, אך טען באמצעות ההגנה לאכיפה בררנית. הטענה המקדמית נדחתה, ולא הובילה לביטול כתב האישום, אולם נסיבות הטיפול השונה בשני המעורבים קיבלו משקל משמעותי בשלב גזירת הדין.
התביעה ביקשה לקבוע מתחם ענישה שנע בין שישה ל-12 חודשי מאסר. לטענתה, רצף ההודעות והעובדה שהנאשם יצא מביתו עם מקל העידו על הסלמה ממשית, שפגעה בתחושת הביטחון של המתלונן ובשלוות חייו. עוד נטען כי אין הצדקה להימנע מהרשעה, משום שלא הוכח נזק קונקרטי שייגרם לנאשם. אלא שבית המשפט דחה חלקים מרכזיים מהאופן שבו הציגה התביעה את הסכסוך. השופט ימיני קבע כי לא הובאה ראיה לכך שהמתלונן הגיע לבית הנאשם כדי לשוחח עמו בדרכי שלום. לדבריו, מקריאת כתב האישום עצמו עולה אפשרות סבירה יותר שלפיה ההגעה נועדה לממש את האיום שהשמיע המתלונן קודם לכן.
השופט הוסיף כי הכינוי "מתלונן" עלול ליצור במקרה זה רושם מטעה של צד חלש ומותקף הזקוק להגנת החוק. בפועל, כך נקבע, מדובר בסכסוך שבו היו שני צדדים פעילים, ושניהם נקטו לשון מאיימת. בית המשפט הדגיש כי האירועים שבכתב האישום היו רק מקטע מתוך סכסוך מתמשך, שהיקפו וטיבו לא הובררו במלואם. בפסק הדין נמתחה ביקורת גם על כך שהתביעה ביקשה לגזור את דינו של הנאשם על בסיס תמונה חלקית. השופט ציין כי הוצאת האירועים מהקשרם עלולה לעוות את המציאות ולהוביל לענישה שאינה צודקת, במיוחד כאשר לא ידוע כיצד התנהל הסכסוך קודם לכן ואם אירעו במסגרתו איומים או מעשי אלימות נוספים מצד מי מהמעורבים.
בית המשפט קבע מתחם ענישה שנע בין מאסר מותנה לעשרה חודשי מאסר בפועל, וקבע כי עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים הייתה נמוכה. לצד זאת נשקלו הודאת הנאשם, היעדר עבר פלילי, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והעובדה שלא נפתחו נגדו הליכים נוספים. הנקודה המרכזית שהכריעה את הכף הייתה הפער בין תוצאות ההליכים נגד שני הצדדים. נגד המתלונן הוגש כתב אישום בגין התנהלותו, אך ההליך נגדו הסתיים ללא הרשעה לאחר ביטול כתב האישום. בית המשפט קבע כי ענישת הנאשם בלבד, אפילו בתחתית מתחם הענישה, אינה מתיישבת עם תחושת הצדק.
השופט ימיני הדגיש כי גם כאשר טענה לאכיפה בררנית אינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, היא עשויה לקבל ביטוי בשלב גזירת הדין. בהתאם לפסיקה שאוזכרה בהחלטה, ניתן במקרים חריגים לסטות לקולה ממתחם הענישה מטעמי צדק, ולא רק מטעמי שיקום. לשיקולים אלה הצטרף מצבו האישי של הנאשם, נכה צה"ל הסובל מנכות בפנים בעקבות תאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. לפי טענות ההגנה שקיבלו משקל בפסק הדין, הנכות מקשה עליו להשתלב בעבודה ואף עמדה ברקע הסכסוך. בית המשפט קבע כי הרשעה עלולה להכביד עוד יותר על מצבו.
בסופו של דבר הורה בית המשפט להימנע מהרשעת הנאשם. במקום הרשעה ועונש מאסר, הוטלה עליו התחייבות בסך 2,000 שקל להימנע מביצוע עבירת איומים במשך שנה. ההחלטה משקפת מסר שלפיו גם כאשר עבירה הוכחה, על התביעה ועל בית המשפט לבחון את מלוא ההקשר ואת מידת השוויון בטיפול בכל המעורבים.
