בית משפט השלום בתל אביב-יפו גזר שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות על צעיר שהורשע, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בהחזקת סכין שלא כדין, איומים והסגת גבול. האירוע התרחש בבניין מגורים ביהוד: הנאשם איים על אחת הדיירות מעבר לדלת דירתה, ובהמשך נכנס ללא רשות לדירתה של דיירת אחרת כשהסכין עמו. לצד עבודות השירות נגזרו עליו מאסר מותנה ופיצוי כולל של 2,000 שקל לשתי המתלוננות.
לפי כתב האישום המתוקן שבו הודה, בשעת לילה עמד הנאשם מחוץ לבניין כשהוא נושא סכין וצפה בוויכוח בין מתלוננת 1 לבן זוגה. לאחר שהיא הבחינה בו וקראה לעברו, הוא נכנס לבניין, הגיע אל דלת דירתם ודפק עליה בחוזקה פעמים רבות תוך שאיים עליה במילים "אני אזיין אותך". בני הזוג לא פתחו את הדלת והיא הזעיקה משטרה.
בהמשך הגיע הנאשם לדירתה של מתלוננת 2. לאחר שפתחה את הדלת, הוא נכנס ללא רשות, נשכב על הספה, קם והתקרב אליה ואמר שהוא רוצה לשכב איתה. היא אמרה לו שהיא מאורסת והדפה אותו. הנאשם עזב את הדירה והותיר את הסכין על שולחן. לאחר מכן הבחין בשוטרים, ניסה להתחמק מהם ונעצר.
הצדדים הגיעו להסדר טיעון דיוני בעיקרו, שבמסגרתו תוקן כתב האישום ונמחקו ממנו עובדות מחמירות ושתי הוראות חיקוק. המאשימה הודיעה מראש כי תעתור למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות ברף הגבוה, לצד רכיבים נלווים.
שירות המבחן תיאר את הנאשם, יליד 2002 וללא הרשעות קודמות, כמי שגדל בנסיבות משפחתיות מורכבות והשתמש בעבר בגראס ובאלכוהול. הוא קיבל אחריות על מעשיו והביע צער, אך למרות שהצהיר על מוטיבציה לטיפול, בפועל דחה את האפשרות להשתלב במסגרת טיפולית בתחום ההתמכרויות. גם לאחר שניתנה לו הזדמנות נוספת, הוא שב ושלל נזקקות טיפולית. בשל כך לא ניתנה המלצה טיפולית-שיקומית בעניינו.
המאשימה טענה כי מדובר באירוע "תמוה ומסוכן" שהתפתח מדירה לדירה בזמן שהנאשם נושא סכין. התובע הדגיש את פוטנציאל הנזק ואת הפגיעה בביטחון ובשלוות הנפש של המתלוננות, וביקש לקבוע מתחם ענישה של 9 עד 18 חודשי מאסר ולגזור תשעה חודשי עבודות שירות.
ההגנה טענה כי מדובר באירוע חד-פעמי וספונטני, ללא תכנון מוקדם, וכי לא נעשה שימוש בסכין כדי להמחיש את האיומים. הסניגור הדגיש את גילו הצעיר של הנאשם, היעדר עבר פלילי, חלוף הזמן והעובדה שלא הסתבך שוב. הוא ביקש להסתפק בענישה צופה פני עתיד, וטען כי בדיקות השתן הנקיות והיעדר הסתבכויות נוספות מלמדים על שיקום גם בלי השתלבות בטיפול.
השופט הבכיר שאול אבינור קבע כי חומרת המקרה אינה נובעת רק מצירוף העבירות, אלא גם מהעובדה שהן התרחשו בתוך בניין מגורים, "ביתן-מבצרן של המתלוננות". ביחס למתלוננת 2 הדגיש בית המשפט את הפגיעה בפרטיות ואת העובדה שהנאשם נכנס לדירה ללא הסכמה, התקרב אליה ואמר שהוא רוצה לשכב איתה. אף שהסכין לא שימשה כאמצעי איום גלוי, היא הייתה ברשותו והוא השאיר אותה בדירה.
בית המשפט דחה את עמדת ההגנה שלפיה ניתן להסתפק בענישה צופה פני עתיד וקבע כי בשל השילוב בין איומים, הסגת גבול והחזקת סכין, ובשל נסיבות ההתרחשות, הרף התחתון של מתחם הענישה חייב לכלול מאסר בפועל שניתן לרצות בעבודות שירות. עם זאת, הוא דחה גם את המתחם המחמיר שביקשה המאשימה וקבע מתחם שבין שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל.
בשלב גזירת העונש בתוך המתחם נתן בית המשפט משקל לקולה לכך שאין לנאשם הרשעות קודמות, לכך שהודה וחסך את עדות המתלוננות, לנסיבות חייו ולכך שבמשך יותר משנתיים מאז האירוע לא ביצע עבירות נוספות. מנגד ציין כי הנאשם "דחה את הצעותיו של שירות המבחן ואת היד שהושטה לו להשתלבות בהליכי שיקום", ולכן לא היה בסיס לחרוג ממתחם הענישה מטעמי שיקום.
בסופו של דבר קבע השופט כי נסיבות הקולה עולות במשקלן על נסיבות החומרה ולכן גזר את העונש בתחתית המתחם: שלושה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 500 שקל למתלוננת 1 ו-1,500 שקל למתלוננת 2. תיק ת"פ 4347-01-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.