בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל בחלקה הארי את תביעת לשון הרע שהגיש בנימין גנץ נגד פעיל פייסבוק שפרסם פוסט שכותרתו "מזימת הבגידה הגדולה", ובו ייחס לגנץ ולגורמים נוספים קשר שנועד לאפשר אירוע חטיפה המוני כדי להפיל את בנימין נתניהו ולהביא להקמת מדינה פלסטינית. השופטת מיה רויזמן-אלדור קבעה כי מדובר ב"לשון הרע מובהקת ומוחלטת", כי הפרסום אינו אמת ואינו מוגן מכוח תום לב, וכי הוכח שפורסם מתוך כוונה לפגוע. הנתבע חויב לשלם לגנץ 80 אלף שקל, ועוד 10,000 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
עורכי הדין שלנו
גנץ, שתואר בפסק הדין כחבר כנסת, יו"ר מפלגת כחול לבן - חוסן לישראל, רמטכ"ל לשעבר ושר ביטחון לשעבר, תבע 162,226 שקל ללא הוכחת נזק, לצד צו להסרת הפרסום וצו לפרסום הכחשה. הנתבע, אדם פרטי הפעיל ברשתות החברתיות, לא הכחיש כי פרסם את הפוסט בפייסבוק ב-21 בדצמבר 2024 או בסמוך לכך.
בפוסט נכתב בין היתר כי "האמריקאים, גנץ, היועמשית והרצי. אלה הקושרים", ובהמשך נטען כי "המזימה של הקושרים הייתה לאפשר אירוע חטיפה המוני כדי להפיל את נתניהו ולהכריז על הקמת מדינה פלסטינית". עוד יוחסו לגנץ ולאייזנקוט תפקידים כ"משת"פים של האמריקאים" שנשתלו, לפי הפוסט, בקבינט המלחמה. בית המשפט הדגיש כי אלה לא הוצגו כספקולציה או כדעה אלא בניסוח פסקני של עובדות.
גנץ טען כי מדובר ב"תיאוריית קונספירציה" חסרת בסיס, וכי הנתבע פעל במסגרת מה שכינה "מכונת רעל" המכוונת נגדו כחלק ממערכת פוליטית הפועלת ברשתות החברתיות. לטענתו, הפרסום ייחס לו בגידה במדינה וקשירת קשר עם בכירים ישראלים ועם "האמריקאים" כדי לאפשר את אירועי 7 באוקטובר, להפיל את ראש הממשלה ולהביא להקמת מדינה פלסטינית. גנץ טען גם כי מהפרסום עולה כוונה לפגוע בו "בכל מחיר".
הנתבע טען מנגד כי מדובר ב"דעה וביקורת לגיטימיים ומבלי שנקבעו מסמרות", במסגרת שיח ציבורי ופוליטי סוער על איש ציבור. הוא טען כי התביעה היא תביעת השתקה שנועדה לפגוע בחופש הביטוי, וכי הפוסט נשען על נתונים פומביים, פרסומים גלויים ו"ספקולציות ציבוריות לגיטימיות". לחלופין טען להגנות אמת בפרסום ותום לב.
השופטת רויזמן-אלדור דחתה את קו ההגנה הזה. בפסק הדין נקבע כי "לא יכול להיות ספק" שפרסום המייחס לאדם בגידה בשעת מלחמה ייתפס כלשון הרע, במיוחד כאשר הוא מתאר תוכנית מפורשת לאפשר אירוע חטיפה המוני, וכאשר המפרסם לא ביסס קשר בין אותו אירוע לבין גנץ או יתר המוזכרים. מסקנתה הייתה חד-משמעית: "יש בפרסום משום לשון הרע מובהקת ומוחלטת".
גם הגנת אמת בפרסום נדחתה. בית המשפט ציין כי הנתבע הודה בחקירתו שהטעמים שעליהם נשען היו מבוססים על ספקולציות בלבד. בין היתר הוא הפנה למחלוקות על ניהול המלחמה, להשתתפות גנץ במחאות נגד מה שכונה "הרפורמה המשפטית" ולקשר נטען בינו לבין עמותת "עתיד כחול לבן", אהוד ברק וממשל ביידן. אלא שבית המשפט קבע כי לא הוצג קשר בין גנץ לעמותה, וכי מכלול הטיעונים לא ביסס "ולו בקצת" את הטענות שיוחסו לו.
פסק הדין מחדד גם את הגבול שבין ביקורת פוליטית חריפה לבין ייחוס עובדתי. השופטת קבעה כי מחלוקות בתוך הממשלה על ניהול מלחמה ומחאות פוליטיות הן חלק ממשטר דמוקרטי ומחברה אזרחית בריאה, אך "אינן מעידות באופן כלשהו על שיתוף פעולה עם גורמים זרים, לא כל שכן על קשירת קשר על מנת לאפשר אירוע חטיפה המוני". לדבריה, אילו ביקש הנתבע להביע ביקורת או השערה, היה עליו לנסח את הדברים כדעה אישית או לפחות כספקולציה. במקום זאת, נקבע, הדברים נוסחו כטענות עובדתיות נחרצות.
אחת הקביעות החריפות בפסק הדין עסקה ישירות בלגיטימיות של שיח מסוג זה. רויזמן-אלדור כתבה כי "הצגתה כעובדה של תיאורית קשר ובגידה ששמו של התובע מעורב בה, ללא כל ביסוס, אינה חלק מן השיח הציבורי הלגיטימי ויש להוקיעה מכל וכל". היא הוסיפה כי חומרת הפרסום, לשונו הפסקנית והיעדר בסיס לאמיתותו מקימים את החזקה שהוא נעשה בחוסר תום לב. עוד ציינה כי הנתבע הודה בעדותו שכאשר פרסם את הדברים הבין שהוא פוגע בשמם של אנשים.
בית המשפט דחה גם את הטענה כי מדובר בתביעת השתקה. אף שהכיר בפערי כוחות לכאורה בין איש ציבור לבין אדם פרטי, נקבע כי חומרתו מרחיקת הלכת של הפרסום, היעדר הגנה והיקף הפיצוי שנתבע אינם מאפשרים לראות בהליך תביעת השתקה. בפסק הדין סוכמה האחריות כך: גנץ הוכיח שהנתבע פרסם בעניינו פרסום לשון הרע "נטול הגנות ומתוך כוונה לפגוע".
לצורך קביעת הפיצוי בחן בית המשפט גם את היקף החשיפה. לפי התצהירים שהובאו בהליך, לחשבון הפייסבוק של הנתבע היו 11 אלף עוקבים והפרסום זכה לכ-3,300 שיתופים, 485 תגובות ו-530 חיבובים. עובדת המפלגה שהעידה מטעם גנץ תיארה את תפוצת הפוסט כ"אש בשדה קוצים", ובית המשפט ציין כי צורפו שיתופים נוספים בקבוצות המונות אלפי ועשרות אלפי חברים.
עם זאת, בית המשפט לא מיצה את תקרת כפל הפיצוי ללא הוכחת נזק. בין השיקולים לקולה הובאו העובדה שמדובר בפרסום אחד, שהנתבע הסיר אותו בעקבות הגשת התביעה ושגנץ עצמו טען לקיומם של פרסומים פוגעניים נוספים שאינם קשורים לנתבע. מנגד הודגשו חומרת הייחוס, תפוצתו, הכוונה לפגוע והתכליות ההרתעתיות והחינוכיות של חוק איסור לשון הרע.
פסק הדין הקדיש חלק ניכר לאיזון מול חופש הביטוי, דווקא משום שגנץ הוא נבחר ציבור והפרסום עסק בנושא המצוי בלב השיח הציבורי. השופטת הדגישה כי ביקורת חריפה על אנשי ציבור מוגנת וחשובה, אך קבעה כי חופש הביטוי אינו מעניק חסינות להצגת טענות לא מבוססות כעובדות. לקראת סיום כתבה השופטת: "החירות לפרסם אין משמעה החירות להציג טענות נטולות כל ביסוס כעובדות".
לצד הפיצוי הכספי, הסעד של הסרת הפרסום התייתר לאחר שהנתבע טען כי מחק אותו והדבר לא הוכחש. בית המשפט גם לא מצא מקום לתת סעד נוסף של פרסום הכחשה, בין היתר נוכח חלוף הזמן והאפשרות להשתמש בפסק הדין עצמו להזמת הטענות. בסופו של דבר חויב הנתבע ב-80 אלף שקל פיצוי וב-10,000 שקל נוספים בגין הוצאות ושכר טרחה.
ת"א 2425-02-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.