בית המשפט לתביעות קטנות בבת ים קיבל בחלקה תביעה של אישה נגד שכנתה בגין תשעה פרסומים פוגעניים שנאמרו ברחוב ובסביבת ביתה, וחייב את הנתבעת לשלם לה 30 אלף שקל. השופטת אידית קליימן-בלק קבעה כי כל תשעת הפרסומים המנויים בתביעה מהווים לשון הרע, ופסקה 3,000 שקל עבור כל פרסום, בסך 27 אלף שקל, וכן 3,000 שקל הוצאות.
התביעה הוגשה לפי חוק איסור לשון הרע והועמדה על 39,900 שקל. מדובר בשתי שכנות המתגוררות זו מול זו בחולון, שביניהן סכסוך ממושך שכבר הוביל, לפי פסק הדין, לארבעה הליכים משפטיים קודמים. התובעת טענה כי חרף צווים והחלטות קודמות, הנתבעת המשיכה לגדף, לקלל ולהשפיל אותה בפומבי לעיני שכנים ועוברים ושבים.
לתביעה צורפו הקלטות וסרטונים. בית המשפט שמע חלק מן ההקלטות בדיון ולאחר מכן עיין במלוא החומר שהוגש. השופטת ציינה כי גם במהלך הדיון עצמו המשיכה הנתבעת להקניט ולגדף את התובעת, אף שההליך התנהל באולם בית המשפט.
התובעת טענה כי ההתנהלות נמשכת יותר משלוש שנים ופוגעת ביכולתה לנהל חיי חברה ולהזמין אנשים לביתה. במהלך הדיון אמרה: "אני חסרת אונים , אני פשוט רוצה לחיות בבית שלי בשקט ובשלום ואני כבר לא יודעת מה לעשות". היא הוסיפה כי פניות למשטרה וצווים למניעת הטרדה מאיימת לא הביאו מבחינתה להפסקת האירועים.
הנתבעת הכחישה את המיוחס לה וטענה כי דווקא התובעת היא שפתחה במסכת ההכפשות והקללות, ואף ייחסה לה אלימות פיזית ופגיעה בפרטיות. לפי כתב ההגנה, התובעת היא זו "שמטילה אימים על קשישה תוך גידופים וקללות". הנתבעת טענה גם כי הדברים שיוחסו לה אינם מהווים לשון הרע, משום שלא נאמרו בפומבי, וכי לא הייתה לה כוונה להשפיל או לבזות את שכנתה.
פסק הדין סקר ארבעה הליכים קודמים בין הצדדים. בשניים מהם ניתנו צווים למניעת הטרדה מאיימת, ובהליך נוסף נרשמה התחייבות של הנתבעת שלא לפנות לתובעת, לא להתקרב אליה, לא לצעוק לעברה ולא לפנות אליה באמירות ישירות או עקיפות. בהליך אחר, לאחר שהנתבעת לא התייצבה, נפסקו נגדה 5,000 שקל הוצאות, ובית המשפט שם תיאר את המקרה כחריג לנוכח טענות להטרדות קשות וחוזרות לאחר צווים קודמים.
בתביעה הנוכחית בחנה השופטת תשעה פרסומים שנאמרו בארבעה מועדים בדצמבר 2025 ובינואר 2026. בפסק הדין פורטו קללות וביטויים פוגעניים, חלקם בעלי אופי מיני בוטה, ובית המשפט קבע כי לפחות חלקם נועדו להשפיל את התובעת, להציג אותה באופן מבזה ולפגוע בשמה בעיני שכנים ומכרים.
השופטת דחתה את הטענה שהדברים לא פורסמו לאחרים. היא ציינה כי מן הסרטונים וההקלטות עולה שהנתבעת פנתה בחלק מהמקרים לשכנים במפורש, קראה לעבר שכן, ולעיתים עמדה ברחוב וצעקה בקול רם מחוץ לבית התובעת. לפי פסק הדין, ראיות אלה סתרו את הטענה שמדובר בדברים שנאמרו רק לאוזני התובעת.
גם ההכחשה עצמה נדחתה. בית המשפט ציין כי בתחילה טענה הנתבעת שהקול בהקלטות אינו שלה, ובהמשך, כשנשאלה אם אמרה את הדברים, השיבה: "לא, לא את כל הדברים". השופטת קבעה כי קו ההגנה היה בעיקרו הטחת האשמות נגד התובעת, ללא תביעה שכנגד וללא ראיות התומכות בטענות שהועלו.
בהכרעה נקבע כי "כל הפרסומים המנויים בכתב התביעה ושהוצגו לפניי כתמיכה לנטען בכתב התביעה, מהווים לשון הרע". בית המשפט קבע עוד כי הנתבעת אינה יכולה להסתמך על ההגנות שבחוק כאשר לא הציגה הגנה עניינית ביחס לפרסומים שהוכחו.
השופטת הוסיפה כי ההתנהלות שתועדה עולה גם כדי מטרד ליחיד. בפסק הדין צוין בין היתר סרטון שבו נראית הנתבעת בשעת לילה מכה שוב ושוב בפח אשפה מתכתי סמוך לבית התובעת, באופן היוצר רעש. בית המשפט קבע כי לא מדובר באירוע חד-פעמי אלא במסכת ממושכת של הטרדות הפוגעת ביכולת התובעת ליהנות משימוש סביר בביתה.
בנוסף התקבלה קביעת התובעת בדבר פגיעה בפרטיות במובן של הטרדה לפי חוק הגנת הפרטיות. השופטת קבעה כי הגעה חוזרת לפתח הבית והשמעת גידופים בקול רם במטרה להטריד ולהפריע למנוחה יכולה להיכנס לגדר "הטרדה" לפי החוק. עם זאת, מאחר שכתב התביעה לא כלל עילות תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות או לפי עוולת מטרד ליחיד, לא נפסק פיצוי נפרד בגין עילות אלה.
פסק הדין התייחס גם ל-32 תלונות שהתובעת הציגה ככאלה שהגישה למשטרה בתקופה של כשנתיים. בית המשפט הבהיר כי אינו קובע ממצאים בשאלה אם הנתבעת הפרה צווים קודמים, משום שהדבר אינו נדרש להכרעה בתביעה הנוכחית.
בסיום כתבה השופטת כי מדובר ב"מקרה חריג, קיצוני וחמור של הטרדות בלתי פוסקות". היא פסקה לתובעת 27 אלף שקל בגין תשעת פרסומי לשון הרע ועוד 3,000 שקל הוצאות, ובסך הכול 30 אלף שקל.
ת"ק 68147-03-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.