בית משפט השלום בירושלים חייב נהג לשלם 17,303 שקל לחברת ביטוח ולמבוטחת שלה, לאחר שקבע כי פסק דין קודם של בית משפט לתביעות קטנות, שחילק את האחריות לתאונה בשיעור של 70% לנהגת ו-30% לנהג, מחייב גם בהליך הנוכחי. השופטת אפרת רחלי מאירי דחתה את טענת הנתבע שלפיה ה-30% שנקבעו לחובתו בפסק הדין הקודם היו רק "אשם תורם" שאינו מקים חבות, וקבעה כי מדובר בחלוקת אחריות שנקבעה על בסיס סרטון ותמונות ולכן היא מקימה השתק פלוגתא.
עורכי הדין שלנו
ההליך הוגש בידי חברת הביטוח הלאומית בע"מ והנהגת שרכבה היה מעורב בתאונה. במהלך הדיון הקטינו התובעות את דרישתן בהתאם לפסק הדין הקודם וביקשו לגזור ממנו חיוב בשיעור של 30%. עמדתן תוארה בפסק הדין כך: "התובעות מבקשות לגזור פיצוי בן 30% נוכח שיעור אחריות שנקבע לתובעת 2". הנתבע, שהיה התובע בהליך הקודם בבית המשפט לתביעות קטנות, טען כי "אין לחייבו בשיעור של 30%", משום שלשיטתו שיעור זה אינו אחריות לתאונה אלא אשם תורם בלבד. לחלופין טען שאם מדובר בקביעת אחריות, אין להחיל עליו מעשה בית דין משום שבהליך הקודם לא היה מיוצג.
בית המשפט דחה את הפרשנות שהציע הנתבע לפסק הדין הקודם. השופטת ציינה כי בית המשפט לתביעות קטנות קבע במפורש חלוקת אחריות, וכי אילו התכוון לאשם תורם היה מציין זאת. היא הוסיפה כי בית משפט השלום אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין הקודם, וכי הנתבע יכול היה להגיש בקשת רשות ערעור אך לא עשה כן. לפי פסק הדין, גם העובדה שכעת הוא מיוצג ובא כוחו סבור אחרת אינה משנה את משמעות ההכרעה שכבר ניתנה.
הנתבע עצמו הסתמך תחילה על פסק הדין מהתביעות הקטנות כדי להדגיש שמרבית האחריות, 70%, הוטלה על הנהגת. אולם לאחר שבית המשפט הבהיר כי לשיטתו 30% שנקבעו לנתבע הם אחריות ולא אשם תורם, ביקש הנתבע לפתוח מחדש את שאלת התאונה ולהעיד. השופטת דחתה את הבקשה, משום שהצדדים כבר נשמעו והמחלוקת הוכרעה בפסק דין קודם.
פסק הדין בחן את ארבעת התנאים להחלת השתק פלוגתא וקבע שהם מתקיימים במקרה. השופטת דחתה גם את טענת הנתבע לעיוות דין בשל היעדר ייצוג בהליך הקודם. היא ציינה שהנתבע היה מי שיזם את התביעה הקטנה, שהעדויות נשמעו, שבית המשפט בחן את מהימנות הצדדים ושחלוקת האחריות נשענה גם על תמונות וסרטון. עוד צוין כי בהליך הקודם הנתבע התנגד לאיחוד ההליכים ואמר: "אני הגשתי תביעה, זכותי לקבל דיון היום".
במהלך כתיבת פסק הדין התייחסה השופטת גם להחלטה חדשה של בית המשפט העליון ברע"א 47595-03-26, שעסקה בשאלה מתי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות יכול להקים השתק פלוגתא בהליך עתידי. לפי תיאור ההחלטה בפסק הדין, העליון הצביע על הקושי שבהשתקת בעל דין שלא היה מיוצג בתביעות קטנות, במיוחד כאשר ההליך המאוחר עוסק בסכום גדול בהרבה, אך ציין אפשרות להכיר בהשתק כאשר מדובר בממצאים עובדתיים בטוחים המבוססים על ראיות אובייקטיביות כגון תמונות או סרטון.
השופטת קבעה שהמקרה שלפניה נופל בגדר מצב כזה. חלוקת האחריות של 70%-30% נשענה על גרסאות הצדדים, על צילומים ועל סרטון שהציג הנתבע עצמו. לכן, לדבריה, מדובר ב"ממצאי עובדה בטוחים" שאינם נפגמים בשל היעדר ייצוג מקצועי. היא הוסיפה כי תביעת חברת הביטוח בגין נזק הרכב והשמאות עמדה על 38,900 שקל, סכום שהיה בגבולות תקרת הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות במועד הרלוונטי, ולכן לא נוצר פער של סכום עתק שהנתבע לא יכול היה לצפות לו.
נימוק נוסף היה שהנתבע הוא שבחר לפתוח את ההליך הראשון בבית המשפט לתביעות קטנות. לפי פסק הדין, הוא בחר את הערכאה "בעיניים פקוחות" וקיבל על עצמו את מגבלותיה הדיוניות. השופטת כתבה כי קיים קושי לאפשר למי שבחר בערכאה, זכה ברוב תביעתו אך אינו מרוצה מהמשמעות של יתרת האחריות שנקבעה לו, לפתוח מחדש את הפלוגתא. היא תיארה זאת כניסיון "לכרכר בין ערכאות".
באשר לחברת הביטוח, נקבע כי היא נכנסת בנעלי המבוטחת מכוח זכות התחלוף, וכי הקרבה המשפטית ביניהן מאפשרת לה ליהנות מהשתק הפלוגתא שנקבע בהליך הראשון. לכן ניתן היה לגזור ישירות חיוב של 30% מנזק הרכב והשמאות בלי לנהל מחדש משפט בשאלת האחריות לתאונה.
הנתבע טען גם שאין לפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין משום שלא נשלח אליו מכתב דרישה לפני הגשת התביעה. בית המשפט דחה גם טענה זו. נקבע שאי משלוח מכתב דרישה עשוי להשפיע על הוצאות, אך אינו מונע הגשת תביעה. במקרה זה הנתבע ידע על ההליך המקביל כבר במהלך התביעה הקטנה, ולאחר מכן כפר באחריות וסירב לשלם לפי חלוקת ה-30%, ולכן לא שוכנע בית המשפט שפנייה מוקדמת הייתה מייתרת את ההתדיינות.
בית המשפט דחה גם את בקשת הנתבע למחוק את הנהגת מהתביעה משום שלא התייצבה. נקבע שהמחלוקת אינה דורשת ממנה להעיד מחדש על עצם התאונה, שכבר הוכרעה, וכי ביחס לירידת הערך ולהשתתפות העצמית הוצגו האסמכתאות הנדרשות. עם זאת, אי התייצבותה נלקחה בחשבון בכך שלא נפסקו הוצאות נוספות מעבר לאגרה.
בסופו של דבר חויב הנתבע לשלם 10,477 שקל לחברת הביטוח ו-3,476 שקל למבוטחת. נוסף על כך חויב לשלם לחברת הביטוח 2,500 שקל שכר טרחת עורך דין ו-850 שקל אגרת בית משפט. הסכום הכולל, 17,303 שקל, נקבע לשלושה תשלומים: 5,800 שקל, 5,800 שקל ו-5,703 שקל. פסק הדין קובע שאם הנתבע לא יעמוד באחד התשלומים, חברת הביטוח תהיה רשאית להעמיד את הסכום הפסוק לפירעון מיידי, כאשר איחור של שבעה ימים לא ייחשב איחור לצורך מימוש פסק הדין.
מספר התיק: תאד"מ 24568-10-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.