בית משפט השלום בחיפה דחה תביעה של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים שדרש מבעל רכב 7,518 שקל בגין אגרות רישוי שלא שולמו במשך כמה שנים. הרשם הבכיר בנימין בן סימון קבע כי אף שבעל הרכב לא דיווח כדין על הפסקת השימוש ברכב ולא הוכיח את טענתו שהרכב נגרט, המדינה לא הציגה תחשיב שמסביר כיצד נוצר סכום החוב ולכן לא עמדה בנטל להוכיח את שיעורו.
עורכי הדין שלנו
התביעה הוגשה תחילה ללשכת ההוצאה לפועל כתביעה על סכום קצוב. לאחר שהנתבע הגיש התנגדות והפקיד 2,000 שקל בהתאם להחלטת בית המשפט, ניתנה לו רשות להתגונן וההליך הועבר לבית המשפט. משרד התחבורה טען כי הנתבע היה הבעלים הרשום של הרכב וכי לפי פקודת התעבורה ותקנות התעבורה היה עליו לשלם מדי שנה אגרת רישוי.
לפי משרד התחבורה, אגרת הרישוי האחרונה שולמה בדצמבר 2013 ותוקף הרישיון הסתיים בדצמבר 2014. מאז לא שולמו אגרות שנתיות, והחוב שנצבר עד הגשת התביעה עמד, לטענת המדינה, על 7,518 שקל. רישיון רכב שהודפס ב-2021 הציג את אותו סכום לצד הכיתוב "התשלום כולל פיגורים". המדינה טענה כי "הפסקת השימוש בפועל, כשלעצמה, אינה פוטרת מתשלום כל עוד לא נמסרה הודעה כדין לרשות הרישוי".
הנתבע טען כי רכש את הרכב ב-2014, ולאחר כמה חודשי שימוש הרכב נפגע, חדל לפעול ולא היה כדאי לתקנו. לדבריו, הרכב נמסר לגריטה ולברזל בדצמבר 2014 ולא נעשה בו שימוש מאז. הוא טען כי "לא ידע שעליו למסור הודעה פורמלית למשרד הרישוי בדבר השבתת הרכב או גריטתו", וכי מבחינתו הטיפול ברכב הסתיים לאחר שנמסר לברזל.
הנתבע הוסיף כי לא קיבל את ההתראה לפני הגשת התביעה ואת אזהרת ההוצאה לפועל, וכי נודע לו על ההליך רק לאחר שקיבל הודעה על עיקול. לגופו של החוב טען כי המדינה לא הוכיחה שהרכב היה בשימוש לאחר 2014, לא הציגה את שיעור האגרה בכל שנה ולא הסבירה כיצד חישבה דווקא 7,518 שקל.
עדת משרד התחבורה אישרה כי החיוב נוגע לאגרות שלא שולמו בין דצמבר 2014 לדצמבר 2021, אך לא ידעה למסור את סכום החוב המדויק או את סכום החוב המקורי. כשנשאלה כיצד הורכב סכום התביעה השיבה: "אין לי את המידע איך זה הצטבר ואיך זה נוצר". היא גם אישרה כי גובה אגרת הרישוי משתנה בהתאם לדגם הרכב ולשנתו.
מנגד, גם גרסת הנתבע לא הוכחה במלואה. הוא אישר שהרכב עדיין היה רשום על שמו וכי לא הודיע למשרד הרישוי בזמן אמת על גריטתו. לא היה בידיו אישור גריטה, חשבונית או מסמך אחר, והוא אף לא זכר למי בדיוק נמסר הרכב. בית המשפט קבע כי אי ידיעת חובת הדיווח אינה פוטרת את בעל הרכב וכי עצם מסירת הרכב לברזל, גם אם אכן אירעה, אינה יוצרת פטור אוטומטי ורטרואקטיבי מאגרות.
אלא שלפי פסק הדין, קיומה של חובת תשלום עקרונית אינו מספיק כדי להוכיח את הסכום שנדרש. בית המשפט הדגיש כי מאחר שמדובר בתביעה על סכום קצוב, היה על המדינה להציג תחשיב ברור שניתן לבדיקה: מה הייתה האגרה בכל אחת מהשנים הרלוונטיות, אילו תקופות נכללו בדרישה, אם נכללו תקופות חלקיות, ומהם הפיגורים, ההצמדות או התוספות שנוספו לקרן. תחשיב כזה לא הוגש.
הרשם בן סימון קבע כי רישיון הרכב משנת 2021 מוכיח לכל היותר שזה היה הסכום שהמערכת הממוחשבת דרשה מהנתבע, אך אינו מוכיח שהסכום נכון. הוא ציין כי לא הובא עובד ממחלקת הגבייה, מי שערך את החישוב או גורם שמכיר את המערכת שהפיקה את הסכום, ולא הוגש פלט מפורט שאפשר לשחזר את החשבון.
בית המשפט דחה גם את האפשרות להסתפק באמירה שמדובר בכשבע שנות אגרה. בפסק הדין נכתב: "חזרה על הסכום הכולל אינה תחליף להוכחתו". מאחר שהעדה עצמה הסבירה שהאגרה אינה אחידה אלא משתנה לפי מאפייני הרכב ושנת החיוב, לא ניתן היה פשוט לחלק את הסכום במספר השנים.
הרשם הבהיר כי הוא אינו קובע שהמדינה או המערכת הממוחשבת "המציאו" את החוב. עם זאת, מבחינה ראייתית, הסכום נותר לדבריו "תוצאה בלתי מוסברת של מערכת ממוחשבת". בית המשפט קבע שאי אפשר לחייב בעל דין רק מפני שסכום הודפס במסמך רשמי, כאשר התובעת עצמה אינה יכולה להסביר כיצד חושב.
גם פסיקת סכום משוער בדרך של אומדנה נדחתה. בית המשפט קבע כי לא מדובר בנזק שקשה לכמת, אלא באגרה סטטוטורית שאמורה להיות מדויקת ושכל הנתונים לחישובה נמצאים בשליטת המדינה. שימוש באומדנה היה מחליף את התחשיב שהמדינה עצמה הייתה חייבת להציג.
בסופו של דבר נדחתה התביעה משום שמשרד התחבורה לא הוכיח את סכום החוב ואת דרך חישובו. בית המשפט הורה להשיב לנתבע את הפיקדון בסך 2,000 שקל לאחר שפסק הדין יהפוך לחלוט, וקבע שכל צד יישא בהוצאותיו, בהתחשב בכך שהנתבע לא מילא את חובת הדיווח ולא הוכיח את גריטת הרכב, בעוד המדינה לא הוכיחה את סכום התביעה.
תאד"מ 27016-12-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.