בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל תביעת רשלנות רפואית שהגישו עיזבונו של פג, הוריו ואחותו התאומה נגד מדינת ישראל, בעקבות מותו של התינוק בגיל חמישה ימים לאחר שנדבק בפגיית בית החולים שיבא תל השומר בחיידק אנטרובקטר עמיד. השופטת אורלי מור-אל קבעה כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח שנקטה אמצעים סבירים למניעת ההדבקה, ומצאה גם כשלים בטיפול בזמן התפתחות הזיהום. לעיזבון נפסקו 1,788,524 שקל, לצד שכר טרחה בשיעור 23.4%, הוצאות חוות דעת, הוצאות עדים והחזר אגרה.
התינוק נולד ב-1 באוקטובר 2011 בשבוע 35 ויומיים להריון, במשקל 1,829 גרם ובמצב כללי טוב. בשל הפגות והיות האם נשאית GBS הוא קיבל טיפול אנטיביוטי אמפירי. בשלושת הימים הראשונים תועד מצבו כיציב, ובבוקר היום הרביעי הופסק הטיפול לאחר ספירת דם תקינה ותרבית שלילית. בהמשך אותו יום תועדו אירועי אפנאה, ברדיקרדיה וירידת ריווי חמצן, ובסביבות השעה 15:00 עלה חום גופו ל-38.3 מעלות. לאחר בירור התברר כי קיים זיהום והוחל טיפול אנטיביוטי מקו שני. אחרי חצות הידרדר מצבו במהירות, הוא הועבר לטיפול נמרץ, הונשם וקיבל מרופנם, האנטיביוטיקה היחידה שאליה התברר בדיעבד שהחיידק היה רגיש. מותו נקבע בשעה 03:10.
התובעים טענו כי עצם ההדבקה בחיידק עמיד בבית החולים, לצד ליקויים במניעת זיהומים, מחייבת להעביר למדינה את נטל השכנוע. הם טענו גם לאיחור באבחון ובטיפול, להעדר התייעצות מתאימה, לליקויים ברשומות ולנזק ראייתי. המדינה דחתה את הטענות וטענה כי זיהומים הם סיכון מוכר בפגיות, כי לא היו סימנים שהצדיקו חשד לאלח דם קודם ליום האחרון וכי הטיפול שניתן היה בהתאם לסטנדרט הרפואי. לטענתה, החיידק היה נדיר ואלים ולא ניתן היה לצפות מראש כי יידרש טיפול במרופנם.
בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה התקיימו התנאים להעברת נטל השכנוע למדינה לפי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". בין היתר נשקלו העובדה שהתינוק נולד במצב טוב, היה בשליטת בית החולים מרגע לידתו ועד מותו, ואחותו התאומה לא נדבקה. בית המשפט נתן משקל גם לכך שמסמך של בית החולים תיאר באוקטובר 2011 ארבעה תינוקות עם בקטרמיה ועוד 14 נשאים של חיידקים עמידים, וכן לכך שחמישה חודשים קודם לכן הייתה בפגייה התפרצות של חיידק עמיד אחר.
לאחר העברת הנטל נקבע שהמדינה לא הרימה אותו. בית המשפט ציין כי לא הוצג נוהל כתוב שקדם לאירוע בנוגע להיגיינה ומניעת העברת חיידקים, לא הובהר מי היה הממונה על מניעת זיהומים ומה נעשה לצורך ניטור והטמעת ההנחיות, ולא הוצגו תוצאות הסקר המלא שנערך לאחר האירוע או עדויות של אנשי היחידה למחלות זיהומיות. בפסק הדין נכתב כי המדינה בחרה באסטרטגיה של "שתיקה רועמת" בכל הנוגע להתנהלות הצוות, להנחיות ולפעולות שנועדו להבטיח את קיומן.
השופטת הדגישה כי אין בקביעה כדי להטיל דופי ברופאים ובצוות. בפסק הדין צוין כי במהלך ההוכחות ניתן היה להתרשם מ"צוות מיומן ומסור, שעבד בתנאים לא פשוטים", וכי הבחינה נעשית לפי המידע שהיה בזמן אמת ולא בחכמה שלאחר מעשה. עם זאת נקבע כי המדינה, שהיא הנתבעת האחראית לפעולת בית החולים ולהנחיית הצוות, לא הוכיחה שנעשה כל הנדרש כדי למגר את אפשרות ההדבקה במקרה הספציפי. על בסיס קביעה זו נקבעה אחריותה לתוצאות ההדבקה.
ביחס לטיפול עצמו, בית המשפט דחה חלק מרכזי מעמדת התביעה לגבי שלושת הימים הראשונים. לאחר השוואת חוות הדעת והרשומות העדיפה השופטת את עמדת מומחה המדינה וקבעה כי מצבו של הפג היה יציב וכי המדדים הספורדיים שעליהם הצביע מומחה התובעים לא הוכיחו אלח דם מתפתח. נקבע כי לא ניתן להצביע על התרשלות הצוות באותם ימים.
התמונה השתנתה החל מעליית החום ביום הרביעי. נקבע כי מרגע שנמדד חום של 38.3 מעלות היה צורך בבירור ובתשומת לב מוגברת. הבירור בוצע לאחר השעה 17:00, תוצאות ספירת הדם התקבלו בשעה 18:01 והאנטיביוטיקה החדשה החלה להינתן החל מ-18:30. בית המשפט קבע כי השילוב בין עיכוב בבירור לבין ההחלטה להמתין לתוצאות לפני התחלת הטיפול הביא לאובדן זמן יקר, וכי סביר היה לערוך את הבירור ולהתחיל טיפול בתוך כשעה עד שעה וחצי.
נמתחה ביקורת גם על המעקב לאחר תחילת הטיפול. בפסק הדין נקבע כי אין תיעוד מספק לבדיקות ולשיקול הדעת שהופעל עד להתמוטטות, וכי הנהלים שעליהם העיד הצוות לא הוצגו. על רקע החסר ברשומה הועבר למדינה גם הנטל ביחס לפרקי זמן אלה, ובית המשפט קבע כי לא עמדה בו. השופטת מצאה כשלים באיחור בבירור, באיחור במתן האנטיביוטיקה ובהעדר שיקול דעת מובנה ומתועד.
בשאלת הקשר הסיבתי לטיפול המאוחר יותר קבע בית המשפט כי ההחלטה להתחיל באנטיביוטיקה מקו שני הייתה סבירה, ולא אימץ את הטענה שהיה צריך לתת מרופנם מיד עם הופעת החום. עם זאת, נקבע כי אילו הטיפול מקו שני היה מתחיל מוקדם יותר, ניתן היה לשוב ולהעריך את מצבו מוקדם יותר ולשקול מעבר לקו השלישי. בהסתמך על הראיות שהובאו נקבע שלכל הפחות הוכח אובדן סיכויי החלמה בשיעור של 40%. השופטת הבהירה כי מאחר שכבר נקבעה אחריות מלאה במישור מניעת ההדבקה, התביעה מתקבלת במלואה ואין צורך לבסס את התוצאה רק על אובדן הסיכוי.
בפיצוי לעיזבון נפסקו 750 אלף שקל בגין הנזק הלא ממוני, הכולל כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, ועוד 1,038,524 שקל בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות. כך הועמד הפיצוי לעיזבון על 1,788,524 שקל.
מנגד, נדחתה תביעתה העצמאית של האחות התאומה כנפגעת נפשית משנית. הצדדים הסכימו לצורך ההליך על נכות נפשית של 15%, אך בית המשפט קבע כי תפקודה אינו מלמד על פגיעה נפשית חמורה במידה הנדרשת לפי הלכת אלסוחה. נדחתה גם הטענה שהיא נפגעת ישירה בשל בדיקות שבוצעו בה. בהתאם נדחו הדרישות לפיצוי על טיפולים פסיכולוגיים והוצאות עודפות של התאומה וההורים.
בית המשפט דחה גם את טענות ההורים לפגיעה באוטונומיה בקשר לנתיחה, לבדיקות ולקבורת התינוק. נקבע שההורים עצמם אישרו שהסכימו לנתיחה, שלא הוכח כי היה צורך בקבלת הסכמה לבדיקות השגרתיות שבוצעו, ושלא הוכח שבית החולים הטעה אותם בנוגע לאפשרויות הקבורה. בסיום הורה בית המשפט למדינה לשלם את הפיצוי לעיזבון ואת ההוצאות הנלוות שנפסקו.
ת"א 3316-10-18
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.