בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בקשת רשות לערער שהגישו שמונה מבקשים על ביטול החלטות שעיכבו עד אפריל 2027 את ביצוע צווי ההריסה למבנה בן חמש קומות שנבנה ללא היתר. השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, סגנית הנשיא, קבעה כי ההחלטות המקוריות לעיכוב ניתנו לאחר שהמדינה לא הגיבה משום שהבקשה לא הגיעה לבא כוחה, וכי ממילא בית המשפט לעניינים מקומיים לא היה מוסמך להאריך שוב את מועד ביצוע הצווים בשלב זה.
עורכי הדין שלנו
לפי פסק הדין, בשנת 2015 הוגש כתב אישום נגד שמונה נאשמים בגין בניית המבנה ללא היתר. לאחר שהודו במיוחס להם ניתנו בעניינם גזרי דין בשנת 2019 שכללו צווי הריסה לביצוע עד 31 במאי 2019. המבקשים בהליך הנוכחי הם שמונת הנאשמים שנותרו בתיק לאחר שינוי בזהות אחד הנאשמים.
בשנת 2021 פנה דייר נוסף במבנה, שלא היה צד לכתב האישום, וביקש לעכב את ביצוע צו ההריסה ככל שהוא פוגע בדירה שבבעלותו. באפריל 2022 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כי אין לאפשר באותה עת את הריסת הדירה הנוספת בקומה החמישית, שלגביה לא היה צו הריסה תקף. מאחר שלא ניתן היה לבצע את הצווים הקיימים בלי לפגוע בדירה זו, עוכבו צווי ההריסה עד להכרעה בעניין צו הריסה לדירתו של הדייר הנוסף.
בהמשך, בדצמבר 2025, הגישה המדינה נגד אותו דייר בקשה לצו הריסה בלא הליך פלילי, וביוני 2026 ניתן נגדו צו הריסה. בקשתו לבטל את הצו נדחתה ביולי 2026. במקביל, עוד לפני ההכרעה בעניינו, הגישו שמונת המבקשים באפריל 2026 בקשה לעכב את צווי ההריסה שלהם ב-12 חודשים. לאחר שהמדינה לא הגיבה, בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את מועד הביצוע עד 18 באפריל 2027.
באוגוסט 2026 ביקשה המדינה לבטל את החלטות העיכוב. היא טענה כי המסמכים הומצאו לתביעה העירונית ולא לבא כוחה בהליכים, ולכן הבקשה וההחלטות לא הגיעו אליו ולא נמסרה תגובה. עוד טענה כי לא הובאו בפני בית המשפט מלוא הנתונים על ההליך שנפתח נגד הדייר הנוסף וכי לפי החוק לא הייתה סמכות להאריך את ביצוע הצווים. בית המשפט לעניינים מקומיים קיבל את הבקשה וביטל את החלטות העיכוב, ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור למחוזי.
המחוזי קבע כי די בכך שהבקשה לעיכוב לא הגיעה לבא כוח המדינה כדי להצדיק את ביטול ההחלטה שניתנה בהיעדר תגובתה. מעבר לכך, השופטת קבעה כי גזרי הדין ניתנו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, ולכן חלות מגבלות סעיף 254ט לחוק על עיכוב ביצוע צווי הריסה.
לפי פסק הדין, לאחר שצו ההריסה נכנס לתוקף ב-31 במאי 2019 ניתן היה לדחות את ביצועו לכל היותר עד 31 במאי 2020, וגם זאת במסגרת החריגים שנקבעו בחוק. השופטת כתבה: "בית המשפט לא היה מוסמך לדחות את ביצוע הצו לתקופות נוספות". לכן נקבע כי כבר מטעם זה היה מקום לדחות את בקשת העיכוב על הסף ולבטל את ההחלטה שניתנה בהיעדר תגובת המדינה.
נימוק נוסף נגע להתאמת הבנייה לתוכנית החלה על המקרקעין. בפסק הדין צוין כי לפי סעיף 254ט אין לעכב ביצוע צו הריסה מן הסוג הרלוונטי כאשר העבודה האסורה אינה תואמת את התוכנית החלה. נקבע כי במקרה זה העבודה האסורה אינה תואמת את התוכנית, ולכן גם מטעם זה היה מקום לדחות את הבקשה על הסף.
השופטת הבחינה בין הארכות שהתבקשו עבור המבקשים לבין העיכוב שניתן בשנת 2022 בגלל הדייר הנוסף. ההחלטה משנת 2022, כך נקבע, עיכבה את הצווים לא בשל זכויות המבקשים עצמם אלא משום שבאותה עת לא ניתן היה לבצע אותם בלי לפגוע בדירה אחרת שלא היה לגביה צו תקף. משניתן בינתיים צו הריסה גם לגבי אותה דירה, קבע בית המשפט כי ניתן לבצע את צווי ההריסה של המבקשים ואין עוד סמכות לדחות את ביצועם.
עם זאת, בפסק הדין צוין כי הדייר הנוסף הגיש ערעור על ההחלטה בעניינו, וכי באותו ערעור ניתן צו עיכוב ביצוע שנשאר בתוקף עד למתן פסק דין. המחוזי הבהיר כי "ככל שהערעור יידחה, ייכנסו צווי ההריסה בעניינם של המבקשים לתוקף באופן מידי".
בסופו של דבר נדחתה בקשת הרשות לערער, וכך גם הבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה שהוגשה לצדה.
מספר תיק: רעפמ"ק 1791-09-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.