בית המשפט המחוזי בירושלים דחה מחמת התיישנות תביעה בסך 3,677,427 שקל נגד בנק דיסקונט, שבה נטען כי הבנק התרשל בניהול חשבון נאמנות ואפשר לעורך דין שניהל אותו להעביר כספים לצרכיו האישיים. השופט ארנון דראל קבע כי המידע שהיה בידי התובעת בספטמבר 2014 הספיק לכל המאוחר כדי להקים חשד ממשי, או "קצה חוט", לעילת תביעה נגד הבנק. מאחר שהתביעה הוגשה רק ב-13 בינואר 2022, לאחר שחלפו יותר משבע שנים, היא נדחתה. התובעת חויבה בהוצאות הבנק בסך 20 אלף שקל.
ההכרעה עסקה בשאלת ההתיישנות ולא בשאלה אם הבנק אכן התרשל. בית המשפט הבהיר כי לצורך הדיון בטענת ההתיישנות יש לצאת מנקודת הנחה בדבר התרשלות הבנק בפיקוח על חשבונות הנאמנות, והכריע בשאלה מתי היה בידי התובעת מידע מספיק כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות. לאחר שקבע שהתביעה התיישנה, ציין שאין צורך להכריע בטענת השיהוי ובנזק הראייתי שהבנק טען להם.
ברקע התביעה עמד פרויקט קבוצת רכישה בירושלים. התובעת, עורכת דין בהכשרתה שעברה לעסוק בתחום הנדל"ן, רכשה במרץ 2010 אופציה לרכישת מקרקעין בשכונת ארנונה ופעלה לגבש קבוצת רכישה. היא נעזרה באחיה, שהיה אז עורך דין, והוא ניהל עבורה בבנק דיסקונט שני חשבונות נאמנות: חשבון אישי הקשור למימון הרכישה ולרווחיה מן המיזם, וחשבון של קבוצת הרכישה.
בפסק הדין תואר כי בשנים 2011 עד 2014 ביצע האח משיכות והעברות רבות מחשבונות הנאמנות לצרכיו האישיים. בספטמבר 2014, לאחר שמעילותיו עמדו להיחשף, הוא פנה למשטרה והסגיר את עצמו. בדרך למעצר הותיר בתיבת הדואר של התובעת דפי חשבון של חשבון הנאמנות. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, והוא הורשע על פי הודאתו ונידון לחמש שנות מאסר. פסק הדין הנוכחי אינו עוסק באחריותו הפלילית, אלא במועד שבו נולדה והייתה ידועה לתובעת עילת התביעה הנטענת נגד הבנק.
לפי כתב התביעה, הנזקים כללו גניבות והעברות לא מורשות מחשבון הנאמנות בסך 3,818,214 שקל, תמורה חסרה בסך 450 אלף שקל, וכן הפרשי הצמדה וריבית וכאב וסבל בסך 100 אלף שקל. לאחר הפחתת 692,787 שקל שהתקבלו מיחידת החילוט, הועמדה התביעה על 3,677,427 שקל.
מחלוקת ההתיישנות התמקדה במועד שקדם ל-14 בינואר 2015, שבע שנים לפני יום הגשת התביעה. התובעת טענה כי באותה עת ידעה שאחיה גנב ממנה כספים, אך לא ידעה כיצד בוצעו המעילות ולא החזיקה במסמכים ובאסמכתאות שאפשרו לה לדעת אם הבנק התרשל. לדבריה, דפי החשבון שהושארו לה היו חלקיים, והיא נזקקה למסמכים נוספים ולניתוח של התנועות כדי להבחין בין פעולות מותרות לאסורות ולגבש תביעה ממשית.
התובעת הוסיפה כי הבנק סירב למסור לה מידע מלא על חשבונות הנאמנות. בא כוחה פנה לבנק כבר בספטמבר 2014 וביקש דפי חשבון, בקשות להעברת כספים והמחאות. בינואר 2015 השיב הבנק כי החשבונות סגורים וכי הנהנית אינה לקוח של הבנק, ולכן אין למסור לה את המסמכים ללא הוראה מפורשת של בעל החשבון או החלטה שיפוטית. התובעת טענה כי התנהלות זו מצדיקה השעיה של מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נוסף על טענתה לגילוי מאוחר לפי סעיף 8.
בנק דיסקונט טען מנגד כי כבר בספטמבר 2014 היו בפני התובעת דפי חשבון שהראו העברות ניכרות מחשבון הנאמנות לחשבונו האישי של הנאמן, ובהן העברות בסכום מצטבר של 805,800 שקל. הבנק הדגיש כי התובעת ידעה שלפי ההסדר ביניהם אחיה לא היה זכאי לגבות ממנה שכר טרחה בגין המיזם, ולכן עצם העברות הכספים לחשבונו האישי היה צריך לעורר חשד ממשי. עוד טען כי פנייתה המהירה לעורך דין העוסק בתחום הבנקאות, וההתכתבויות שנוהלו עם הבנק, הראו ששאלת אחריות הבנק כבר עמדה על הפרק.
השופט דראל קיבל את עמדת הבנק בנקודת המוצא למרוץ ההתיישנות. הוא קבע כי כבר ב-21 בספטמבר 2014, כאשר נמסרו לתובעת דפי החשבון, היה בידיה מידע רב וקונקרטי. בפסק הדין צוין כי הדפים הציגו "שחור על גבי לבן" העברות רבות לחשבונו האישי של אחיה וכן לחשבונות נאמנות אחרים שלא היו קשורים לפרויקט. נקבע כי על רקע ידיעתה שהאח אינו זכאי לקבל ממנה שכר טרחה, המידע היה מספיק כדי להקים חשד מבוסס לכך שהבנק אפשר פעולות החורגות ממטרת הנאמנות.
בית המשפט נתן משקל גם לכך שהתובעת פנתה בתוך ימים לעורך דין המתמחה בבנקים. במכתב שנשלח לבנק ב-30 בספטמבר 2014 כבר נכתב על חשד מבוסס שכספים מחשבון הנאמנות הוצאו שלא כדין, ונדרשו מסמכים בקשר להעברות לחשבונות הפרטיים של הנאמן. בעדותו בהליך הנוכחי אישר בא הכוח כי האפשרות לפעילות לא תקינה של הבנק הייתה "על השולחן כל הזמן". בית המשפט ראה בכך חיזוק לכך שהחשד הקונקרטי כלפי הבנק כבר התגבש לפני המועד הקובע.
התובעת טענה כי לא היה די בחשד וכי נדרש "כוח תביעה מוחשי", הכולל נתונים וראיות שמאפשרים להגיש תביעה בעלת בסיס. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי לפי כלל הגילוי המאוחר אין צורך להמתין ל"תביעה מושלמת" או להשגת ראיות מוחלטות. די בחשד אובייקטיבי המהווה "קצה חוט" כדי להתחיל את המרוץ, ולאחר מכן עומדת לרשות התובע תקופת ההתיישנות של שבע שנים לצורך חקירה, איסוף ראיות והשלמת התמונה.
גם הטענה להשעיית המרוץ בשל התנהגות הבנק נדחתה. בית המשפט קבע כי סירוב הבנק למסור מידע ללא צו שיפוטי או אישור מפורש של בעל החשבון נבע מחובת הסודיות הבנקאית ואינו עולה כדי הטעיה ביודעין. עוד צוין כי הבנק הפנה את התובעת למסלולים החוקיים לקבלת המידע, וכי לאחר שניתן צו שיפוטי הועברו לנאמן בהליך חדלות הפירעון מאות מסמכים ודפי חשבון. התובעת גם לא הוכיחה שהמידע שלא נמסר היה הכרחי להגשת התביעה, במיוחד משום שהתביעה הוגשה לבסוף על בסיס נתונים שכבר היו ברשותה.
בית המשפט סיכם כי המידע הבסיסי הדרוש לגיבוש עילת התביעה ולתחילת מרוץ ההתיישנות היה בידי התובעת לכל המאוחר ביום 21 בספטמבר 2014. מועד זה קדם בכשלושה וחצי חודשים למועד הקובע, ומשחלפו יותר משבע שנים עד הגשת התביעה, נקבע כי "דין התביעה להידחות מחמת התיישנות". לצד הדחייה חויבה התובעת בהוצאות בנק דיסקונט בסך כולל של 20 אלף שקל.
מספר התיק: ת"א 31473-01-22.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.