בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה תביעה של גננת שביקשה להכיר בקרע חלקי בגיד הסופראספינטוס בכתף שמאל כפגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה. השופט דניאל גולדברג אימץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי הנוסף, שקבע כי התנועה שבה פתחה הגננת את דלת האש הכבדה במקום עבודתה אינה מפעילה את הגיד שנפגע. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות, אף שהמוסד לביטוח לאומי ביקש לחייב את התובעת בהוצאות ההליך.
פסק הדין ניתן לאחר מסלול דיוני ממושך שכלל הכרעה קודמת בכיוון ההפוך. בפברואר 2024 התקבלה תביעת הגננת בפסק דין של השופטת הבכירה יפה שטיין, והפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי ערער לבית הדין הארצי לעבודה. בדיון בערעור ביוני 2024 הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הדיון יוחזר לבית הדין האזורי, כדי למנות מומחה רפואי נוסף ולקבל חוות דעת חדשה בשאלת הקשר הסיבתי.
בית הדין מינה מומחה רפואי נוסף. בחוות דעתו מדצמבר 2024 הסביר המומחה כי גיד הסופראספינטוס, המכונה גם SSP, הוא אחד מגידי השרוול המסובב ואחראי בעיקר להרחקת הזרוע מן הגוף. לדבריו, פתיחת דלת מערבת יישור של הכתף וכיפוף של המרפק, ופעילים בה מיישרי הכתף ומכופפי המרפק, ולא הגיד שנפגע. הוא קבע כי תנועות כתף חוזרות עשויות באופן פוטנציאלי לגרום לקרע חלקי, אך שלל קשר סיבתי קונקרטי בין תנועות פתיחת הדלת שביצעה התובעת לבין הקרע שלה.
לבקשת הגננת הועברו למומחה שאלות הבהרה, והוא התבקש לצפות שוב בסרטון המדגים את פתיחת הדלת. המומחה אישר שצפה בסרטון וקבע שמדובר בדלת כבדה הדורשת הנפת יד בעוצמה, אולם התנועה נעשית במישור החיצי, בעוד שהסופראספינטוס פועל במישור החזיתי. הוא כתב כי "אינני רואה קשר סיבתי בין הפעולות החוזרות והנשנות של פתיחת דלת לבין הליקוי קרע חלקי בסופראספינטוס בכתפה השמאלית של התובעת". תשובות ההבהרה לא שינו את מסקנתו.
הגננת טענה כי הוכיחה את יסודות המיקרוטראומה וכי לא היו לה תלונות קודמות בכתף שמאל או ממצא דומה בכתף ימין, שהיא היד הדומיננטית. לשיטתה, הדבר מחליש את ההסבר של תחלואה טבעית על רקע גיל ומחזק את הקשר לעבודה. היא הסתמכה על חוות דעתו של המומחה הראשון, שקבע קשר סיבתי פוטנציאלי בין תנאי העבודה לקרע והוסיף כי לא ניתן לשלול קשר בדרך של החמרה.
לטענת הגננת, המומחה הראשון אף כתב בתשובות ההבהרה כי "הנני מוצא קשר סיבתי בין המרכיב התעסוקתי לבעיה הרפואית בכתפה השמאלית". היא טענה שאי אפשר לבודד באופן מוחלט את כל השרירים המופעלים בפתיחת הדלת, וששינוי של כמה מעלות בזווית התנועה עשוי להפעיל גם את הסופראספינטוס. עוד טענה שכאשר מונחות לפני בית הדין שתי חוות דעת סותרות, יש להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטחת ולקבל את התביעה.
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד שיש לדחות את התביעה על בסיס חוות דעתו של המומחה הנוסף. לדבריו, המומחה הנוסף קבע "באופן חד משמעי כי גיד הסופראספינטוס כלל לא פועל בעת פתיחת הדלת, החזקתה או סגירתה", ולכן אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה שנקבעו לבין הקרע. המוסד טען כי חוות הדעת הראשונה לא קבעה קשר פוזיטיבי ומובהק, אלא הסתפקה בניסוחים כמו "לא ניתן לשלול" ובגישה שהוגדרה בה כ"אסכולת בית הלל".
המוסד הוסיף כי חוות הדעת הראשונה התייחסה לקשר הקונקרטי רק בעקבות שאלות הבהרה, וכי המומחה הראשון הסתמך על היעדר גורמי סיכון אישיים מלבד גיל. לטענת המוסד, הפסיקה דורשת קביעה רפואית על קשר סיבתי קונקרטי ולא רק על אפשרות מושגית. הוא ביקש לחייב את הגננת בהוצאות, בטענה שהמשך ההליך חייב אותו לנהל ערעור, להתמודד עם בקשות ולהגיש סיכומים נוספים.
בית הדין פתח את הכרעתו בכלל שלפיו חוות דעת מומחה מטעמו היא ראיה בעלת משקל מיוחד בשל אובייקטיביות המומחה, וניתן לאמצה כאשר היא ברורה, מפורשת ולא נפגעה מפגם עובדתי או משפטי. עם זאת הודגש כי המומחה אינו מחליף את שיקול דעתו של בית הדין. נקבע גם שמונחים כמו "אינני יכול לשלול", "יכול להיות" או "ייתכן" עשויים להחליש את משקל חוות הדעת, אם מכלול הדברים אינו מציג מסקנה ברורה ברמת הוודאות הנדרשת.
במקרה שבו יש שתי חוות דעת, קבע בית הדין, יש לבחון את משקלה של כל אחת בנפרד. הכלל המעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח חל רק כאשר שתי חוות הדעת שוות משקל. כאן נקבע שהן אינן שוות משקל: חוות דעתו של המומחה הראשון תוארה כחסרה, הססנית ולא מנומקת או מפורטת דיה, ואילו חוות דעתו של המומחה הנוסף נמצאה ברורה, חד משמעית ומבוססת על התשתית העובדתית והספרות המקצועית.
התשתית שנקבעה בהליך עסקה בדלת אש כבדה שהותקנה ב-2015 בגן שבו עבדה התובעת. הגננת פתחה אותה בעת קבלת 35 ילדי הגן בבוקר ושוב בעת הגעת ההורים בצהריים, במשך זמן מצטבר של 30 עד 40 דקות בכל אחת משתי הפעמים. הפעולה בוצעה בדחיפה כלפי חוץ, תוך הנפת יד שמאל מן הגוף והלאה. שני המומחים הסכימו כי תנועות חוזרות של הזרוע עשויות להיות גורם סיכון לקרע, וכי גיל מעל 40 הוא גורם סיכון לפגיעה בגיד. המחלוקת הייתה אם התנועה המסוימת של פתיחת הדלת היא שגרמה לקרע.
בית הדין דחה את הטענה שתנאי העבודה תאמו חלופה בספרות הרפואית של הפעלת יותר מ-10% מכוח הכיווץ המרבי והרמת משאות מעל 20 קילוגרם יותר מעשר פעמים ביום. נקבע כי אף שהדלת כבדה, התובעת לא הרימה אותה אלא דחפה אותה כשהיא מותקנת על ציריה. לא הוכח שכוח הדחיפה שקול להרמת משקל כזה, ולא הוצגה תשתית על מידת ההתנגדות של מנגנון מחזיר הדלת או על כוח השריר המרבי. בית הדין מצא שחוות הדעת הראשונה הניחה נתון שלא נקבע בתשתית העובדתית.
גם החלופה הנוגעת להפעלה ממושכת ונשנית של הזרוע לא הובילה לקבלת התביעה. פעולת פתיחת הדלת לא כללה החזקת הידיים מעל הראש במשך זמן ממושך, והמומחה הראשון לא הסביר איזו תנועה מפעילה את השריר הפגוע. לעומתו, המומחה הנוסף התייחס במפורש למישורי התנועה: פתיחת הדלת נעשית בעיקר במישור חיצי ואופקי, ואילו הסופראספינטוס פועל בהרחקת הכתף במישור חזיתי. בית הדין קיבל את הסברו שלפיו גם הפעלת כוח רב במישור אחד אינה מפעילה שריר שפועל במישור אחר.
נקבע שהתובעת לא הצביעה על פגם עובדתי או משפטי המצדיק סטייה מחוות דעת המומחה הנוסף. בית הדין אימץ אותה, למרות חוות הדעת הראשונה שהיטיבה עם הגננת, ודחה את התביעה. עם זאת נדחתה בקשת המוסד להוצאות. השופט הבחין בין תביעה מופרכת או ניצול לרעה של ההליך לבין תביעה שבה המבוטחת מסרה את העובדות אך לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי רפואי. הדיון הוחזר בהסכמת הצדדים והמוסד הוא שיזם את הערעור, ולכן עמידת הגננת על טענותיה לא הצדיקה חיוב בהוצאות. מספר התיק: ב"ל 41990-07-21.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.