בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קיבל ערעור שהגיש נכה משרד הביטחון על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שדחתה את בקשתו להכיר בליקוי בירך שמאל כנכות מוסבת הנובעת מהפגיעה המוכרת בירך ימין. השופטת אילנית אימבר לא הכריעה בשאלה הרפואית אם קיים קשר סיבתי בין שתי הפגיעות, אלא קבעה כי ההנמקה שנתנה הוועדה אינה מספקת כדי להבין על מה נשענה החלטתה וכדי לאפשר ביקורת שיפוטית. בשל העובדה שמדובר בהחזרה שנייה לוועדה העליונה, הורה בית המשפט כי הדיון יתקיים הפעם בפני הרכב חדש. הערעור התקבל ללא צו להוצאות.
צריכים עו"ד?
המערער, יליד 1990, שירת שירות חובה בשנים 2009 עד 2012 כמש״ק מודיעין בחיל השריון. הוא מוכר כנכה בגין ליקוי בירך ימין בשיעור של 20%, ובהמשך הגיש בקשה לנכות מוסבת בגין ליקוי בירך שמאל. בהליך קודם הוחזר עניינו בהסכמה לוועדה הרפואית העליונה, כדי שתנמק את החלטתה ותתייחס לשתי חוות דעת רפואיות שהונחו בפניה, לרבות נספחים ומאמרים שצורפו להן.
הוועדה התכנסה מחדש ביום 12 באוגוסט 2025 וציינה כי עיינה בחוות הדעת של שני הרופאים, בתוספת לחוות הדעת ובמאמרים שהוגשו. למרות זאת, היא שבה ודחתה את הערר. לפי החלטתה, היא לא מצאה קשר סיבתי בין הפגיעה בירך ימין משנת 2012 לבין התפתחות השינויים בירך שמאל. הוועדה דחתה את מסקנת המומחה מטעם המערער שלפיה קיים קשר כזה, וקבעה כי אין הוכחה להתפתחות קרע בלברום או להתפתחות CAM ו-FAI בפרק הירך הנגדי כתוצאה מהפגיעה המוכרת. עוד ציינה כי המאמרים שצורפו אינם מוכיחים קשר סיבתי במקרה הנדון או במקרים דומים.
הוועדה הוסיפה כי קיימות דעות שלפיהן פגיעה עשויה להשפיע על מפרקים סמוכים, אך במקרה של המערער מדובר בגפה הנגדית ולא במפרק סמוך. היא קבעה שלפי הידע שבידי חבריה ולפי הספרות הרפואית העכשווית, אין הוכחות לכך שחבלה בפרק ירך אחד, שעבר טיפול ניתוחי עם הטבה קלינית, גורמת להתפתחות פגיעה בפרק הירך של הגף הנגדי. על יסוד זה נדחה הערר פעם נוספת.
המערער לא השלים עם ההחלטה וטען כי הוועדה לא מילאה את חובתה לנמק. במהלך הדיון התמקד בא כוחו ב"העדר הנמקה והעדר העמקה באשר למקורות המידע" שעליהם נשענה הוועדה. מנגד, משרד הביטחון ביקש לדחות את הערעור. לפי עמדתו, המערער סובל ממבנה מולד בירכיו, הוועדה בחנה את חוות הדעת והמאמרים וקבעה קביעה רפואית מקצועית, וביחס לקשר בין הפגיעה המוכרת לבין הליקוי בירך השנייה נטען כי "אין כל הוכחה לקשר". המשיב הפנה גם לתקנה 9, שלפיה הפגימה הנוספת צריכה לנבוע באופן בלתי אמצעי מן הפגימה המוכרת.
השופטת אימבר פתחה את הדיון המשפטי בהבהרה כי בהתאם לסעיף 12א(א) לחוק הנכים, ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה מוגבל לשאלה משפטית. לכן בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת הרפואי של הוועדה ואינו קובע בעצמו אם מבחינה רפואית קיים קשר בין שתי הירכיים. השאלה שנבחנה הייתה אם ההליך בפני הוועדה והנמקתה עומדים בדרישות המשפטיות החלות עליה.
בפסק הדין נסקרה הפסיקה העוסקת בחובת ההנמקה של ועדות רפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים. בית המשפט הפנה בין היתר לרע״א 7056/14, שם הודגש כי חובת ההנמקה נובעת הן מהדין הספציפי והן מחובת ההגינות של המינהל הציבורי, וכי הנמקה אינה יכולה להסתפק באמירות כלליות וסתמיות אלא צריכה לחשוף את הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה. כן הובאה פסיקה שלפיה החלטת ועדה צריכה להיות מנומקת באופן שמאפשר לנכה ולבית המשפט להבין אותה ולהעביר אותה תחת ביקורת שיפוטית.
לצד זאת הדגיש בית המשפט את גבולות ההתערבות. בפסק הדין צוין כי הוועדות הרפואיות מונחות על ידי שיקולים רפואיים מקצועיים, וכי בית המשפט אינו אמור לשים את עצמו בנעלי הוועדה ולהכריע בעניינים שבמקצוע הרפואה. גם העובדה שמומחה מטעם מערער הציג חוות דעת מסוימת אינה מחייבת את הוועדה לאמץ אותה, כל עוד היא מפעילה שיקול דעת מקצועי ונותנת החלטה שניתן להבין את בסיסיה.
במקרה הנוכחי קבעה השופטת כי לא נשמט מסמך מעיני הוועדה. לדבריה, אין ספק שהוועדה עיינה בחוות הדעת, בנספחים ובמאמרים שהונחו בפניה, ואף בחרה במפורש שלא לקבל את המסקנות שהוצעו בהם. הבעיה לא הייתה אפוא עצם העיון בחומר, אלא הדרך שבה הוסברו המסקנות. בית המשפט קבע כי "נימוקי הוועדה אינם מניחים את הדעת" כאשר בוחנים אותם במישור המשפטי.
השופטת ציינה כי החומר הרפואי, חוות הדעת, המאמרים ותלונות המערער עסקו כולם בתלונות בגפה הנגדית. למרות זאת, הוועדה הסתפקה בהסבר קצר מדוע אינה מקבלת את חוות הדעת ומדוע לדעתה אין קשר בין צד ימין לצד שמאל. בית המשפט הדגיש כי "הנימוק כאמור, הוא מצומצם וקצר ולא ברור על מה נשען", ובפרט לא היה ברור מהו המקור לקביעת הוועדה כי "ישנן דעות" בנושא שעליו דנה. לנוכח דרישת הפסיקה להנמקה רחבה במקרים כאלה, ובשים לב לטיעוני המערער ולמסמכים שהונחו בפני הוועדה, נקבע כי היה צורך בהתייחסות רחבה יותר.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שהערעור התקבל בשל פגם בהנמקה, ולא משום שבית המשפט קבע כי המערער הוכיח מבחינה רפואית שהפגיעה בירך שמאל נגרמה מהפגיעה בירך ימין. השאלה הרפואית נותרה להכרעת הוועדה. עם זאת, הוועדה שתדון בעניין תידרש להסביר בצורה מספקת את הבסיס המקצועי למסקנתה ולהתמודד עם החומר שהוגש באופן שמאפשר להבין מדוע היא מקבלת או דוחה את הטענה לקשר סיבתי.
מאחר שמדובר בהחזרה שנייה של העניין לוועדה הרפואית העליונה, בית המשפט הורה שהדיון יוחזר להרכב אחר וחדש. בסיום נקבע כי הערעור מתקבל וכי אין צו להוצאות.
מספר התיק: ע״ו 27696-11-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.