בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה תביעה שהגישו בני זוג נגד אם אחרת בעקבות הודעה שפרסמה בקבוצת הוואטסאפ של הורי כיתה ד'. התובעים דרשו 38,900 שקל, ללא הפרשי הצמדה וריבית, וכן התנצלות פומבית בנוסח שיאושר על ידם ועל ידי בית המשפט. הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד קבעה כי חלק מדברי הנתבעת עלה כדי לשון הרע, אך הפרסום כולו חוסה תחת הגנת תום הלב משום שהיה תגובה עניינית ומידתית להודעה קודמת שפרסמה התובעת. התביעה נדחתה וכל צד נותר לשאת בהוצאותיו.
בראשית פסק הדין צמצם בית המשפט את היקף המחלוקת. התובע הסביר שהצטרף להליך כהורה, בשל הפגיעה הנטענת באשתו ובשל פגיעה בעסק המשותף, אך נקבע שאין לו עילת תביעה אישית על פרסום שלא הופנה כלפיו. גם טענות הנוגעות לבתם הקטינה נמחקו, לאחר שהתובעים הודיעו כי היא אינה צד להליך וכי המחלוקת היא בין המבוגרים. לפיכך נותרה לדיון רק תביעת האם בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בית המשפט הוסיף כי גם היא אינה יכולה לתבוע נזקים נטענים לעסק, שלא הוכחו, כאשר התביעה הוגשה במסלול ללא הוכחת נזק.
הרקע היה סכסוך בין בנותיהן של התובעת והנתבעת, שלמדו באותה כיתה בבית ספר ביישוב קהילתי. יום לאחר עימות שאירע מחוץ לשעות הלימודים הגיעה הנתבעת לבית הספר ופנתה למורה בפני הכיתה. הצדדים נחלקו בשאלה אם פנתה גם ישירות לבת התובעת, אך בית המשפט לא הכריע בכך מפני שהקטינה לא נותרה תובעת. מנהלת בית הספר שלחה להורים הודעה כללית על האיסור לפנות לתלמידים אחרים או לדון בהם בפומבי בכיתה. באותו יום פרסמה התובעת בקבוצת ההורים הודעה משלה, ולאחריה פרסמה הנתבעת תגובה.
התובעת הציגה את הודעתה כ"שיח חינוכי תקין ולגיטימי" שנועד להזהיר מפני הישנות מקרים דומים. היא טענה כי הודעת הנתבעת ייחסה לה מניפולטיביות, עיוות מציאות ודפוס חוזר של סילוף העובדות, וכי הדברים הטילו בה דופי גם בעיני לקוחות אפשריים של העסק שלה. לטענתה, הנתבעת פעלה מתוך רצון לפגוע, הדברים לא היו אמת ולא היה בהם עניין ציבורי. היא גם טענה כי עצם פרסום שמה ושם בתה פגע בפרטיותן.
הנתבעת טענה מנגד כי הודעתה נכתבה להתגוננות בלבד, לאחר שהתובעת הציגה אותה בפני ההורים כאם אלימה ומסוכנת. היא הסבירה כי ביקשה להציג את הרקע מנקודת מבטה מתוך אמונה כנה בנכונות הדברים. בתחילת תגובתה כתבה כי "לעיתים חצי אמת או שמועה עלולות להזיק יותר מאמירה לא מדויקת, וחשוב לי לשים את הדברים על דיוקם". היא הודתה שפנייתה בכיתה הייתה טעות חמורה, הביעה חרטה ותיארה מצוקה בעקבות טענות בתה לאירועים חוזרים. לשיטתה, תגובתה הייתה קשורה ישירות לפרסום הראשון ונועדה להגן על שמה ועל בתה.
בית המשפט בחן תחילה את הודעת התובעת וקבע שהיא לא הייתה רק העברה ניטרלית של הנחיית המנהלת. התובעת ציינה שהאירוע התרחש בכיתה של הבנות, זיהתה את בתה, תיארה את האם האחרת כמי שנכנסה לכיתה, הרימה את קולה ואיימה, והוסיפה שלטענתה אין זו הפעם הראשונה שאותה אם נוהגת כך. נקבע כי גם בלי ציון שמה המפורש של הנתבעת היה ניתן לזהותה בקלות ביישוב קטן, וכי התובעת ייחסה לה התנהגות פסולה וחוזרת והזהירה הורים אחרים מפניה. הרשמת קבעה כי הודעת התובעת עצמה הייתה פרסום שלילי המהווה לשון הרע.
בהודעת הנתבעת נמצאו כמה רבדים. האמירה שלפיה פניות לתובעת טופלו לפעמים ולפעמים לא יכולה, לפי פסק הדין, להיחשב הבעת דעה בהקשר שבו נאמרה. ייחוס אלימות לבת התובעת אינו לשון הרע כלפי האם עצמה. לעומת זאת, האמירה שלפיה התובעת מציגה שוב ושוב את המציאות באופן הפוך ומערערת את אמון ההורים והצוות בדברי הילדים עלולה לפגוע בשמה הטוב. בית המשפט קבע שבחלק זה יש לשון הרע, וכי הטענה הרחבה על דפוס שנודע לנתבעת מאמהות אחרות לא הוכחה.
למרות זאת נדחתה הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הרשמת הבהירה כי "גרעין אמת" לבדו אינו מספיק, וכי על הנתבעת להוכיח שליבת המסר הפוגעני תואמת את המציאות ושיש בפרסום עניין ציבורי. הנטל לא הורם ביחס לטענה על דפוס רחב אצל התובעת. ההכרעה לטובת הנתבעת נשענה במקום זאת על הגנת תום הלב לפי סעיף 15(10), העוסקת בפרסום שנועד לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן.
נקבע שתגובת הנתבעת נועדה בעיקר להעמיד את הדברים על דיוקם, להדוף את תיאור התובעת ולמנוע מצב שבו בתה תוצג כמי שפעלה באלימות ללא הצדקה. התגובה הייתה קשורה לפרסום הראשון ולא ייחסה לתובעת מעשים חדשים ומנותקים. בית המשפט הדגיש שאין דרישה שתגובה תהיה נקייה לחלוטין מלשון הרע, וכי יש לבחון את הפרסום כולו, את מטרתו ואת היחס בינו לבין הפרסום המקורי. בנסיבות המקרה נקבע שהתגובה לא חרגה מן ההודעה הראשונה בהיקפה או בחומרתה, ולכן הייתה סבירה, מידתית ובתום לב. מעבר לנדרש צוין כי עשויה לחול גם ההגנה על עניין אישי כשר, משום שהנתבעת ביקשה להגן על שמה הטוב ועל שלום בתה.
פסק הדין נתן משקל גם ללקיחת האחריות של הנתבעת. היא הודתה בטעות, הביעה חרטה ובהמשך פרסמה בקבוצה התנצלות שזכתה לתגובות אוהדות. בית המשפט קבע כי גם אילו ההגנות לא היו מתקבלות, נסיבות המקרה לא התאימו לפסיקת פיצוי. הרשמת ציינה שלא כל חילופי דברים בין הורים בקבוצת כיתה צריכים להגיע לערכאות, אך לא הסתפקה בכך: ההכרעה המעשית הייתה שהגנת תום הלב חלה, שהתביעה להתנצלות אינה בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות, ושגם טענת הפגיעה בפרטיות נדחית משום שהתובעת היא שפרסמה ראשונה את הפרטים. מספר התיק: ת"ק 60519-11-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.