בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו דחה עתירה של נהג שביקש לחייב את משרד התחבורה לחשב סדרה של פסילות רישיון כך שתקופת הפסילה כבר הסתיימה. השופט קובי ורדי קבע כי הנהג לא יכול לראות בפסילות המאוחרות כתקופות שהחלו להימנות באופן אוטומטי לאחר הפסילה הקודמת, וכי כאשר הרישיון כבר הופקד בגין פסילה אחת נדרשת פעולה פורמלית נוספת ביחס לפסילה האחרת. לצד הקביעה המשפטית נתן בית המשפט משקל משמעותי לריבוי העבירות שביצע הנהג בתקופות שבהן כבר היה פסול מנהיגה, לשיהוי בהגשת העתירה ולכך שלא גילה בעתירתו הרשעה נוספת.
צריכים עו"ד?
העתירה עסקה בחישוב מצטבר של שלוש פסילות שנקבעו בהליכים שונים. הפסילה הראשונה הייתה לשלוש שנים והחלה ביולי 2012. בפסק דין מאוקטובר 2013, בעקבות נהיגה בשכרות, הוטלה על העותר פסילה של עשר שנים, שנקבע כי תהיה מצטברת לכל פסילה אחרת. בהליך נוסף משנת 2018, שעסק בין היתר בגניבת רכב, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח, הוטלה עליו פסילה נוספת של שלושה חודשים וכן עונש מאסר.
הרקע לעתירה כלל גם עבירות שבוצעו בזמן שהעותר כבר היה פסול. באוגוסט 2013 הוא נעצר כשהוא נוהג באופנוע בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה ובמצב של שכרות. באפריל 2016, שוב בתקופה שבה היה פסול, הוא נהג ברכב גנוב ללא רישיון וללא ביטוח. בית המשפט ראה ברצף הזה נתון מהותי כאשר בחן את טענתו שיש להכיר בדיעבד בתחילת מניין הפסילות באופן שיקצר את התקופה שנותרה לו.
העותר טען כי גזר הדין בפסילה השנייה קבע את ההצטברות, ולכן לאחר סיום הפסילה הראשונה היה צריך להתחיל למנות את השנייה בלי שיידרש ממנו להפקיד שוב מסמך. לאחר שנשאל על הפסילה השלישית טען כי מדובר ב"מסך עשן" שנועד להסיט מהשאלה המרכזית, שלדבריו היא ביצוע הוראת גזר הדין שלפיה הפסילה השנייה מצטברת. הוא ביקש שבית המשפט יקבע שמניין התקופה החל שנים קודם לכן וכי הפסילה כבר הסתיימה.
משרד התחבורה טען מנגד שיש לדחות את העתירה גם על הסף וגם לגופה. ביחס למועד הפנייה הוא טען ל"שיהוי קיצוני", משום שלפי גרסת העותר עצמו הטעות בחישוב נוצרה שנים רבות לפני שהעתירה המנהלית הוגשה בינואר 2026. עוד נטען כי במשך השנים נאמר לעותר במספר הליכים שעליו להפנות את שאלת החישוב לרשות הרישוי ולמסלול המנהלי המתאים.
בית המשפט קיבל את טענת השיהוי. השופט ורדי ציין שהעותר ידע במשך תקופה ממושכת על המחלוקת ביחס לחישוב ואף ניהל הליכים שונים סביב אותה שאלה, אך העתירה המנהלית הוגשה רק לאחר שנים. הוא דחה את ההסבר שלפיו העותר לא ידע למי עליו לפנות, משום שההפניה לרשות ולערכאה המתאימה הופיעה בהחלטות קודמות.
נימוק סף נוסף נגע לגילוי המלא. העתירה לא הציגה מלכתחילה את מלוא התמונה ביחס להרשעה ולפסילה השלישית משנת 2018. בית המשפט קבע שמדובר בפרט מהותי, משום שהפסילה הנוספת והמאסר שנלווה לה משפיעים ישירות על התחשיב שאותו מבקש העותר לשנות. אי הצגת המידע שימשה שיקול נוסף נגד מתן סעד מנהלי.
גם לגוף העניין העתירה נדחתה. השופט הפנה לתקנה 557(ה) לתקנות התעבורה וקבע כי כאשר רישיון כבר מופקד בשל פסילה קודמת, אין די בכך שהפסילה הבאה נקבעה במצטבר. כדי להתחיל למנות את התקופה הנוספת נדרש הנהג להפקיד אישור על ההפקדה הקודמת או תצהיר מתאים, כך שלרשות יהיה אירוע פורמלי שממנו ניתן למנות את הפסילה החדשה. העובדה שהפסילות נועדו להצטבר קובעת את היחס ביניהן, אך אינה מבטלת את דרישת ההפקדה לכל פסילה.
במקרה הנדון הוגש ביחס לפסילה השנייה תצהיר רק במרץ 2020, כעבור שנים מגזר הדין. משרד התחבורה חישב את הפסילה השנייה מאותו מועד. בית המשפט לא מצא בסיס לחייב את הרשות לראות בה כאילו החלה אוטומטית עם סיום הפסילה הראשונה שנים קודם לכן. השופט ציין כי גם במקרים שבהם ניתן לשקול הכרה רטרואקטיבית, הדבר תלוי בנסיבות ואינו זכות אוטומטית.
לכך הצטרפה הוראה נוספת בפקודת התעבורה שלפיה תקופה שבה אדם נושא עונש מאסר אינה באה במניין תקופת הפסילה. משרד התחבורה טען כי גם אם תתקבל גרסת העותר ביחס לנקודת ההתחלה, עדיין יש להפחית מהחישוב את תקופות המאסר שריצה. בית המשפט קיבל את הרלוונטיות של הנתון ודחה את הניסיון לנתק את ההליך השלישי והמאסר משאלת סיום הפסילה.
העבר התעבורתי והפלילי קיבל ביטוי מפורש גם בשיקול הדעת. השופט קבע שהעותר אינו מי שנמנע מנהיגה מתוך הסתמכות על כך שהוא מרצה את הפסילות כסדרן. להפך, הוא שב ונהג בזמן פסילה וביצע עבירות נוספות. בנסיבות אלה, הכרה רטרואקטיבית שתביא לקיצור ניכר של התקופה הוגדרה בפסק הדין כמתן "פרס בדמות קיצור תקופת השלילה" למי שלא כיבד את הפסילות בזמן אמת.
עוד קודם לעתירה המנהלית ניסה העותר לקבל הכרעות במסגרת תיקי התעבורה עצמם. בהחלטה מיום 3 באוגוסט 2025 נדחתה בקשתו והוא הופנה לכך שהגורם המוסמך לחישוב הוא רשות הרישוי. גם רקע דיוני זה עמד לפני בית המשפט כאשר בחן את הטענה שהעותר לא ידע כיצד לפעול. השופט קבע שהצטברות ההליכים אינה מחליפה את החובה לבצע את פעולת ההפקדה או התצהיר הנדרשת, ואינה מצדיקה לייחס לפסילה מועד התחלה שלא תועד בזמן אמת. בכך נקשרה שאלת הפרוצדורה ישירות לתכלית של מניין הפסילה וליכולת הרשות לדעת מתי החל כל עונש.
בית המשפט דחה אפוא את העתירה גם בשל השיהוי וחוסר הניקיון הדיוני וגם לגופה. הוא לא קיבל את הטענה שהוראת ההצטברות בגזר הדין השנייה פטרה את העותר מהפעולה הנדרשת כדי להתחיל את מניין הפסילה. התוצאה היא שהחישוב של משרד התחבורה נותר על כנו, בכפוף גם לניכוי תקופות המאסר הרלוונטיות. העותר חויב בהוצאות בסך 5,000 שקל.
מספר התיק: עת"מ 70633-01-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.