תשעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, ולא בכלא, נגזרו על נהגת שהורשעה בגרימת מותו ברשלנות של רוכב אופנוע בן 16 בכביש 4. השופטת שירי שפר מבית המשפט לתעבורה במחוז מרכז אישרה את העונש במסגרת הסדר טיעון, אף שקבעה כי "הסכמת הצדדים לגבי אופן ריצוי המאסר חורגת ממדיניות הענישה הראויה אותה התווה בית המשפט העליון". בגזר הדין ציינה כי ההסכמה נומקה כראוי, ולכן תכבד את ההסדר. לצד עבודות השירות נגזרו על הנהגת עשר שנות פסילת רישיון, פיצוי של 18 אלף שקל לעיזבון הנער ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, אם תעבור עבירת גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה.
לחובתה של הנהגת, בת 32 בעת גזר הדין, חמש הרשעות תעבורה קודמות. אחת מהן היא הרשעה משנת 2017 בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים או משקאות משכרים, שבגינה נשלל רישיונה בפועל למשך 11 חודשים ו-20 יום. השופטת הגדירה הרשעה זו כחמורה וזקפה אותה לחובת הנהגת בקביעת עונש הפסילה. חשוב להבחין בין האירועים: ההרשעה בנהיגה תחת השפעה היא מן העבר; בגזר הדין הנוכחי לא נקבע שהנהגת נהגה תחת השפעת סמים או אלכוהול בעת התאונה הקטלנית.
התאונה התרחשה ב-5 בדצמבר 2024 בסביבות השעה 01:10. הנהגת נסעה ברכב פרטי בכביש 4 מדרום לצפון, בנתיב הימני מבין שלושה נתיבים. לפניה, באותו נתיב, רכב הנער על אופנוע. על פי עובדות כתב האישום שבהן הודתה, הנהגת לא הבחינה ברוכב למרות שדה הראייה הנרחב שעמד לרשותה, לא שמרה מרחק סביר ופגעה באופנוע. הנער הוטח לכביש, הקסדה הועפה מראשו וגופו פגע בעמוד של מעקה הבטיחות בשול הדרך. מותו נקבע במקום. הנהגת הורשעה גם בנהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה.
השופטת דחתה את הניסיון להציג את הרשלנות כקלה במיוחד. היא קבעה כי מדובר ברשלנות ברף בינוני, לאחר שמצאה כי הכביש היה ישר ותקין, מזג האוויר נאה, הראות טובה, הכביש מואר ושדה הראייה של הנהגת עלה על 103 מטרים. הנהגת לא הייתה ערה למתרחש לפניה, לא הבחינה באופנוע במועד ולא שמרה ממנו מרחק סביר. בגזר הדין נכתב כי "חלקה של הנאשמת בביצוע העבירות הוא מוחלט". ביחס לתוצאה הקטלנית קבעה השופטת כי מידת הנזק היא ברף הגבוה ביותר, משום שחיי אדם קופחו.
ההגנה טענה כי עובדות כתב האישום מצביעות על "רשלנות רגעית ברף נמוך ואף נמוך מאוד", והעלתה אפשרות שהרוכב נאלץ לבלום בפתאומיות לפני הפגיעה. בית המשפט דחה את הטענות. השופטת הבהירה כי רף הרשלנות אינו נבחן לפי רגעיות ההתנהגות, וכי הטענה בדבר בלימה פתאומית אינה מופיעה בעובדות כתב האישום שבהן הודתה הנהגת ונטענה ללא בסיס. ההכרעה לא ייחסה לנער אשם תורם לתאונה.
על חומרת התוצאה עמדה השופטת כבר בתחילת גזר הדין: "חייו של אדם צעיר קופחו בשל נהיגתה הרשלנית של הנאשמת". האם העידה כי בנה הבכור היה בדרכו הביתה כשנהרג וכי התאונה שינתה את חיי המשפחה כולה, ובה חמישה ילדים נוספים. היא סיפרה שמצאה נחמה בכך שהנהגת נשארה לצד בנה לאחר הפגיעה. האב אמר כי המשפחה אינה מבקשת נקמה, אלא הרתעה שתמנע תאונות דומות. השופטת ציינה את כאב ההורים ואת הסכמתם לכך שעונש המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות, ותיארה זאת כביטוי לאצילות נפשם.
הנהגת הודתה בעבירות שיוחסו לה במסגרת הסדר טיעון עונשי. מדינת ישראל וההגנה ביקשו במשותף תשעה חודשי מאסר בפועל, באופן שיאפשר לרצותם בעבודות שירות. בשאלות פסילת הרישיון והפיצוי למשפחת המנוח לא הושגה הסכמה, והצדדים טענו בעניינן בנפרד. הממונה על עבודות השירות מצא את הנהגת מתאימה לריצוי העונש בדרך זו, במגבלות שנקבעו.
נציגת המאשימה הסבירה לבית המשפט כי השיקולים להסדר כללו את גילה הצעיר של הנהגת, מצבה הבריאותי והרגשי בעקבות התאונה, "קושי בהעדת הבוחן שטיפל בתיק", נטילת אחריות והחיסכון בזמן שיפוטי. שיקול נוסף היה הרצון למנוע מהמשפחה את עינוי הדין שהיה עלול להתלוות לשמיעת הראיות. אלה הנימוקים שהציגה המדינה להסכמתה, על אף חומרת התוצאה והעבר התעבורתי שעליו עמדה בטיעוניה.
השופטת הזכירה כי לפי מדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הכלל הוא הטלת מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח לצד פסילה ממושכת, גם כאשר הנאשמים מנהלים אורח חיים נורמטיבי. בגזר הדין נסקרו מקרים שבהם נהגים שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות בינונית נשלחו למאסר בכלא. בהקשר זה הייתה קביעתה של השופטת ברורה: ההסכמה על דרך ריצוי המאסר בתיק הנוכחי חורגת ממדיניות הענישה הראויה. עם זאת, מכוח הכלל בדבר כיבוד הסדרי טיעון ולאור הנימוקים שנמסרו, היא החליטה לאשר אותה.
המחלוקת שנותרה הייתה אפוא בעיקר על משך הפסילה. המאשימה טענה למתחם של עשר עד עשרים שנות פסילה וביקשה להטיל 15 שנים, בין היתר כדי לאזן את ההסכמה על עבודות שירות. ההגנה ביקשה חמש שנות פסילה, והצביעה על נסיבותיה האישיות והנפשיות של הנהגת. השופטת קבעה כי מתחם הפסילה ההולם בנסיבות המקרה הוא שבע עד 16 שנים, וכי אין הצדקה לחרוג ממנו לחומרה או לקולה. לבסוף מיקמה את העונש בקצה השליש הראשון של המתחם והעמידה אותו על עשר שנים.
בקביעת משך הפסילה נשקלו לחובת הנהגת הרשעותיה הקודמות, ובהן ההרשעה בנהיגה תחת השפעת סמים או משקאות משכרים. לזכותה נזקפו הודאתה ונטילת האחריות, התנצלותה בפני הורי הנער, היעדר עבר פלילי, אורח חייה לפני התאונה והקשיים הנפשיים המשמעותיים שחוותה אחריה. הנהגת סיפרה לבית המשפט כי נזקקה לאשפוז ולטיפול, סגרה עסק ומכרה את דירתה. השופטת ציינה כי יש להחמיר מעט בעונש הפסילה גם בשל ההסכמה על ריצוי המאסר בעבודות שירות.
בנוגע לפיצוי, השופטת כתבה כי פיצוי ריאלי למשפחה עשוי להגיע לסכומי עתק, אך גם סכומים אלה לא ישיבו את הנער לחיים. היא הגדירה את הפיצוי שנפסק במסגרת ההליך הפלילי כסמלי בלבד, וקבעה כי 18 אלף השקלים שישולמו לעיזבון יתווספו לכל פיצוי שהעיזבון זכאי לו בהליכים אזרחיים. הפיצוי נועד, בין היתר, לשתף את משפחת הנער בהליך הפלילי ולתרום להפנמת האחריות מצד הנהגת.
על הנהגת להתחיל לרצות את תשעת חודשי עבודות השירות ב-28 באוקטובר 2026 בכפר הנופש אשקלון, חמישה ימים בשבוע. בית המשפט הבהיר כי הפרת תנאי עבודות השירות עלולה להביא להפסקתן ולריצוי המאסר בכלא. פסילת הרישיון לעשר שנים נמנית מ-8 במאי 2025, אז הופקד הרישיון, ונקבע גם עיכוב יציאה מן הארץ. בגזר הדין סיכמה השופטת כי המאסר בעבודות שירות, הפסילה, הפיצוי והעונשים הנלווים יוצרים עונש הולם, אף שהדרך המוסכמת לריצוי המאסר חורגת, לשיטתה, ממדיניות הענישה שהתווה בית המשפט העליון.
גמ"ר 9933-04-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.