בית המשפט מתח ביקורת על עיריית תל אביב: סרטוני הנת״צ הוגשו שלא כדין והנהג זוכה

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו פסל סרטוני מצלמה שהגישה עיריית תל אביב-יפו להוכחת עבירת נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית, לאחר שהעירייה לא צירפה אליהם את המסמכים הנדרשים בתקנות. השופט משה סרוגוביץ קבע כי אין מדובר בליקוי שאפשר להתגבר עליו באמצעות עדות הפקחית או באמצעות תמונה שנגזרה מן הסרטון, וזיכה את הנהג מקנס של 500 שקל. את ביקורתו על אופן הגשת הראיות ניסח במילים: "התקנות קובעות תנאי סף להגשת הראייה. המאשימה לא עמדה בתנאי הסף."

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

לצד הכשל בהכנת תיק הראיות, הכרעת הדין עוסקת גם בדרך שבה התנהל הנהג, עורך דין במקצועו. הוא לא העיד, לא הציג ראיות הגנה ואף לא התנגד לסרטונים כשהוגשו לבית המשפט. רק בסיכומים טען כי הם אינם קבילים. השופט קבע שהבחירה בעיתוי הייתה מכוונת, אך דחה את עמדת העירייה שלפיה האיחור בהתנגדות מחייב לקבל את הסרטונים. בכך נדחו שני ניסיונותיה המרכזיים של התביעה: להסתמך על הראיות כפי שהוגשו, ולהתגבר על פסילתן באמצעות ראיות חלופיות או באמצעות התנהלות הנאשם.

ההליך החל בהודעת קנס בגין אירוע מיום 9 באוגוסט 2024, בשעה 14:52, בדרך יפו 34 בתל אביב. לפי כתב האישום, הנהג השתמש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית המסומן ככזה, ובכך הפר את החובה לציית לתמרור לפי תקנות התעבורה. הוא ביקש להישפט, כפר באשמה, ובדיון ההקראה העלה גם טענה שלפיה במקום לא הוצב תמרור נוסף לסימון שעל הכביש. ואולם, השאלה שהכריעה בסופו של דבר את התיק לא הייתה שאלת התמרור, אלא השאלה אם עיריית תל אביב-יפו הוכיחה את העבירה בראיות שניתן לקבל במשפט.

בדיון ההוכחות ב-13 באוקטובר 2026 העידה הפקחית שנתנה את הדוח. העירייה הגישה הודעת קנס שאליה צורפה תמונה, והציגה שני סרטונים שלטענתה תיעדו את ביצוע העבירה. התביעה ביקשה להרשיע על יסוד הסרטונים והעדות. הנאשם בחר שלא להעיד להגנתו ולא ניהל פרשת הגנה, ובסיכומיו העלה את הטענה המרכזית: הסרטונים הוגשו בניגוד לסעיף 5 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), המחייב לצרף מסמכים המעידים על מילוי התנאים שנקבעו לצילום ולהגשתו.

בתגובה טענה העירייה כי מערכת האכיפה שלה נהנית מחזקת תקינות המינהל, וכי הפקחית העידה על תקינות המערכת ועל הבדיקה שביצעה לפני מתן הדוח. לדבריה, גם אם נפלה תקלה בהגשת הסרטונים ללא תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה, אין מדובר בפגם חמור המצדיק את פסילתם. העירייה הוסיפה כי מאחר שהנהג לא התנגד בזמן הגשת הסרטונים, יש לראות בו מי שוויתר על טענת הקבילות. מנגד הדגיש הנהג את "החובה לעמוד בהוראות החוק והתקנות", וטען כי הימנעותו מלהעיד אינה מאפשרת הרשעה ללא ראיות קבילות להוכחת אשמתו מעבר לספק סביר.

השופט הבחין בין אכיפת עבירות חנייה באמצעות מצלמות, הנעשית במקרים מסוימים מכוח הסדרים אחרים, לבין אכיפת נסיעה שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית מכוח פקודת התעבורה. הוא ציין כי בהליך קודם, שעסק באכיפת חנייה מול עיריית רמת השרון, נקבע שאין צורך לעמוד דווקא בדרישות תקנות התעבורה לצורך הגשת הסרטונים. לעומת זאת, בתיק הנוכחי מדובר בעבירה הנאכפת לפי פקודת התעבורה, ולכן, לדבריו, יש להגיש את הצילומים בהתאם לתקנות שנקבעו מכוחה. "אין לטעמי כל אפשרות פרשנית אחרת", קבע.

התקנות מאפשרות הגשת צילום לבית המשפט בצירוף תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה, על בסיס האישורים הנדרשים. במקרה הנוכחי לא צורף אף אחד מהמסמכים הללו. השופט הדגיש כי הודעת הקנס, התמונה שנחתכה מאחד הסרטונים ושני הסרטונים עצמם היו כל חומר הצילום שהוגש. משום כך קבע כי הסרטונים אינם קבילים, אין אפשרות לקבוע על יסודם ממצא עובדתי, ו"דינם כאילו לא הוגשו מעולם".

בהנמקתו התייחס השופט גם לפסיקות קודמות של אותו בית משפט. הוא הסתמך על הכרעה שבה הובהרה דרישת המסמכים, אך ציין במפורש כי עמדתו שונה מזו שנשמעה בפסק דין של השופט הירשל דורון משנת 2023. באותו עניין הוצגה האפשרות להסתפק בעדות פקחית מכוח סעיף בתקנות. סרוגוביץ דחה פרשנות זו: בעיניו, האפשרות להעיד אדם שביצע פעולה הקשורה לצילום אינה פוטרת מהחובה להגיש מסמך כתוב כנדרש. זוהי מחלוקת פרשנית בין פסקי דין שנזכרה במפורש בהכרעה, ולא קביעה כי בתי המשפט נהגו כולם לקבל ראיות כאלה.

השופט אף דחה את הניסיון לראות בהיעדר המסמכים פגם שניתן לשקול את חומרתו ולהכשיר את הסרטונים למרותו. לדבריו, אין מדובר בראיה שהושגה שלא כדין, אלא בראיה שהוגשה בניגוד לתנאי סף שנקבעו בהוראת דין מיוחדת. הוא הוסיף שגם אם היה בוחן את העניין על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אי העמידה המוחלטת בתקנות הייתה מובילה לאותה תוצאה. את הטענה שהדרישות מכבידות על התביעה דחה בנימוק מעשי: "אני סבור כי עמידה בהוראות התקנות אינה מעמיסה נטל בלתי סביר על המאשימה."

הטעם לכך, הסביר, הוא שלא צריך להכין מסמכי ליווי לכל דוח נת״צ וגם לא לכל נהג המבקש להישפט. התקנות מאפשרות להכינם עד שלב בירור האשמה, ולכן החובה מתעוררת בתיקים המגיעים לשמיעת הוכחות. המסמכים צריכים להיות מוכנים לפני תחילת פרשת התביעה, כדי שיהיה אפשר להגיש את הסרטון כראיה קבילה. במקרה זה הם לא היו בידי העירייה גם במועד ההוכחות. השופט כתב כי אפילו הייתה מוגשת התנגדות בזמן והעירייה הייתה מבקשת לדחות את הדיון כדי להשיג את המסמכים, הוא לא היה מאפשר דחייה בתיק של קנס בסך 500 שקל.

סוגיה נפרדת הייתה תזמון טענת ההגנה. השופט קיבל את עמדת העירייה בנקודה העובדתית: הנהג פעל, לדבריו, "בכוונת מכוון וכחלק מאסטרטגיית ניהול ההליך שלו". הוא כפר באשמה, נמנע מלהעיד, לא התנגד בזמן שהסרטונים הוצגו ושמר את הטענה לסיכומים, כשהיה מאוחר מדי לתביעה לנסות לתקן את המחדל. עם זאת, השופט הסביר שההלכה שלפיה אי התנגדות במועד עשויה להיחשב להסכמה לקבלת ראיה עסקה בעיקר בסוגים אחרים של ראיות, כגון עדויות מפי השמועה, ולא בתנאי סף מפורש המחייב צירוף תעודה כתובה. בשים לב גם לכך שמדובר בעבירת קנס, הוא לא מצא הצדקה לשלול את טענת ההגנה רק משום שהועלתה בסיכומים.

לבסוף בחן בית המשפט את החלופות שהציעה העירייה. התמונה שבהודעת הקנס נחתכה מאחד הסרטונים, ולכן נקבע שאין לה מעמד עצמאי שיכול להציל אותה מפסילת הסרטון. גם עדות הפקחית על מה שראתה בהקלטה אינה יכולה להחליף את ההקלטה עצמה: קבלתה כתחליף הייתה, לפי השופט, מרוקנת מתוכן את חובת הגשת המסמכים ומנוגדת לכלל הראייה הטובה. הוא הזכיר כי שתיקת נאשם יכולה במקרים מסוימים לחזק חומר ראיות קיים, אך אינה יוצרת ראיות מפלילות מקום שאין כאלה. לכן, בהיעדר ראיות קבילות להוכחת יסודות העבירה, זוכה הנהג.

השופט סייג את היקף ההכרעה. לדבריו, לקביעה המשפטית יש "תאריך תפוגה קצר יחסית", שכן היא נוגעת לתיקים מסוג זה שעדיין נדונים בבתי המשפט לעניינים מקומיים. בעקבות כניסתו לתוקף של חוק הפרות תעבורה מינהליות, הדיון הראשוני בעבירות הללו מתקיים בבית הדין לתעבורה, ובית המשפט לעניינים מקומיים משמש כערכאת ערעור. לפיכך אין לראות בזיכוי משום קביעה גורפת לגבי כל מסלול אכיפה או כל דוח מצלמה. בתיק שנדון לפניו, קבע השופט, העירייה לא הוכיחה בראיות קבילות את אשמת הנהג, וזיכויו היה התוצאה היחידה האפשרית.