בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה תביעות סותרות לרישום ארבע חלקות בעין קיניא על שם בני משפחה, וקבע כי מדינת ישראל היא בעלת הקרקע וזכאית להירשם כבעליה במסגרת הליך הסדר המקרקעין.
צריכים עו"ד?
בני המשפחה טענו כי "השטח מעובד לפלחה מ- 1940 על ידי סבם" ולאחר מכן בידי אבותיהם ובידיהם, וכי הם רכשו בעלות מכוח עיבוד והחזקה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. המדינה טענה מנגד כי "מדובר בקרקע בלתי מוקצית" שהבעלות בה היא של המדינה, וכי המסמכים שהוצגו אינם מוכיחים שרשרת זכויות או הקצאה כדין.
בית המשפט קבע כי התקופה הרלוונטית לבחינת התיישנות רוכשת היא השנים 1967 עד 1981. לאחר בחינת תצלומי האוויר, חוות הדעת והעדויות נקבע כי לא הוכח עיבוד רציף ומשמעותי של הקרקע בהיקף הנדרש. בפסק הדין צוין כי קיומם של מספר עצי זית אינו מספיק כשלעצמו להוכחת פלחה או עיבוד בהיקף המקנה בעלות.
גם עדויות בני המשפחה והעדים מטעמם לא הספיקו. בית המשפט קבע שחלק ניכר מהעדויות בנוגע לשנים הרלוונטיות לא היה מבוסס על ידיעה אישית אלא על דברים שנמסרו לעדים מאחרים, וכי בחלק מהמקרים העדויות היו מתחמקות או לא עלו בקנה אחד עם תצלומי האוויר.
טענה נוספת הייתה שהקרקע עברה בירושה מאבותיהם של התובעים. בית המשפט קבע כי היה עליהם להוכיח את מלוא שרשרת העברת הזכויות עד לגורם הראשון שהיה רשאי להעניק בעלות בקרקע, אך לא הוצגו מסמכים המלמדים שאבותיהם או סבם היו בעלי זכות שניתן היה להוריש.
נקבע כי מדובר בקרקע מסוג מירי, שבמשטר הקרקעות העות'מאני הייתה בבעלות השלטון ורק השלטון היה יכול להקצותה. מאחר שלא הוכחה בעלות של גורם אחר, בית המשפט קבע כי הבעלות התגבשה למדינה גם מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה.
בני המשפחה חויבו יחד ולחוד בהוצאות המדינה בכל התיקים המאוחדים, לרבות עלויות חוות הדעת, בסך 10,000 שקל. מספרי התיקים: ת"א 7827-07-24, ת"א 7858-07-24 ות"א 7847-07-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.