הכרעת דין בפרשת רכש הצוללות קבעה שיצחק צחי ליבר שימש חוליה להעברת כספים ממיקי גנור לדוד שרן, ולא סיפק שירותי ייעוץ אמיתיים בתמורה לתשלומים שהתקבלו באמצעות חברות. השופט שמואל מלמד הרשיע את ליבר בעבירה אחת מתמשכת של תיווך לשוחד בגין שתי העברות בסכום מצטבר של עד 93,900 שקל, וכן בעשיית פעולה ברכוש אסור ובעבירת מס. המדינה ביקשה לראות בכל תשלום עבירה נפרדת, וההגנה טענה שהכסף שולם על עבודה מקצועית ושהודאות ליבר נגבו בלחץ פסול. בית המשפט קיבל את ההודאות ואת החיזוקים להן, אך דחה את פיצול האישום המרכזי לשתי עבירות. מדובר בהכרעת דין ולא בגזר דין, ולא נקבע בה עונשו של הנאשם.
התיק עוסק בקשר שבין שלושה אנשים: גנור, ששימש סוכן תאגיד טיסנקרופ בישראל; ליבר, יועץ תקשורת ואסטרטגיה; ושרן, שמילא שורה של תפקידים ובהם תפקידים בלשכת ראש הממשלה. השניים הראשונים הכירו ביוני 2014 באמצעות שרן, שהכיר את ליבר כאיש תקשורת והיה חבר קרוב שלו. לפי הראיות, המפגש הוצג בתחילה בהקשר של ייעוץ רגולטורי למכרז להקמת מפעל אמוניה, שבו התעניין גנור. בהמשך עלתה השאלה אם חוזי הייעוץ והחשבוניות שהוצאו היו הסבר עסקי אמיתי לתשלומים או שכבת הסוואה של קשר שוחדי הכרוך בעסקאות כלי השיט של ישראל.
כתב האישום תיאר שתי העברות כספיות. ב־12 בנובמבר 2014 הועברו 35,400 שקל מחברה של גנור לחשבון חברת נ.צ.ת תקשורת, שהייתה בבעלות ליבר; ב־11 באוגוסט 2016 הועברו 58,500 שקל נוספים לחברת נס מור אחזקות, שהייתה בבעלות שותפו. לפי טענת התביעה, התשלומים נרשמו כתגמול בעבור ייעוץ, אך בפועל לא ניתנו שירותים והכסף נועד להגיע לשרן בתמורה לקידום אינטרסים הקשורים בתפקידו הציבורי. ליבר הוצג גם כמי שהעביר מידע ובקשות בין גנור לשרן. החשבוניות, נטען, יצרו מצג כוזב בספרים וסייעו להסוות את מקור הכסף ואת יעדו.
ליבר כפר במסקנה הפלילית. הוא אישר את עצם קבלת התשלומים, אך טען כי נעשתה עבודה מקצועית אמיתית, וכי התשלומים היו שכר בעבור שירותי תקשורת ואסטרטגיה. לדבריו, את שרן הכיר כחבר, ולפחות חלק מהכסף שהעביר לו ניתן כהכרת תודה על הפניית לקוח עסקי. ההגנה תקפה גם את מעמדו של שרן כעובד ציבור בתקופות הרלוונטיות, את אמינותו של גנור, ואת היכולת להסיק מהקשרים החברתיים והעסקיים של המעורבים שקיים הסדר של תיווך לשוחד. בנוסף, היא ביקשה לפסול את הודאותיו של ליבר במשטרה או לתת להן משקל אפסי.
אופייה החריג של ההכרעה היה קשור גם להשתלשלות ההליך. השופט מלמד קיבל לידיו את התיק לאחר מותו של השופט בני שגיא, שניהל את שלב הראיות. בפתח הכרעת הדין הבהיר מלמד כי לא שמע בעצמו את העדים, למעט דיון קצר שבו הצדדים הודיעו שאינם מבקשים להוסיף על התשתית הקיימת. לכן הוא הסתמך על הכתובים, ההקלטות והראיות שהוגשו בהליך הקודם. ההכרעה בחנה בהרחבה את הדרך שבה נוצרו ההודאות, את שינויי הגרסאות של ליבר וגנור ואת התמיכה שמספקות ראיות אחרות.
ההגנה טענה למכלול אמצעי חקירה פסולים: מעצר אגרסיבי בנתב״ג, תשאול ברכב שלא לפי הכללים, פגיעה בזכות להיוועץ עם עורך דין, שיחה עם סנגור ברמקול בנוכחות חוקרים, יצירת קשר בין הודאה לבין שחרור ממעצר, התבטאויות מזלזלות, שימוש בהקפאת נכסים והפעלת לחץ עקב עניינים משפחתיים. השופט בחן את הטענות בנפרד ובמצטבר. הוא לא קיבל את המסקנה שהחוקרים שללו מליבר את חופש הבחירה או שיצרו הודאת שווא. בין היתר, ניתן משקל לכך שליבר התייעץ עם סנגורו ולגרסה שמסר ב־5 בספטמבר 2017, לאחר היוועצות.
במקביל נבחנה גרסתו של גנור. גם הוא מסר במשטרה דברים מפלילים ובהמשך חזר בו מחלקים מהם בעדותו. ההגנה הצביעה על סתירות, על אינטרס לרצות את החוקרים ועל כך שלדבריה הוצגו לו הנחות שגויות. בית המשפט לא התייחס לגרסתו כאילו היא ניצבת לבדה. הוא בדק את הפרטים מול הודעות ליבר ומול ראיות חפציות, בהן טבלאות יועצים, מחברות עבודה, יומנים, נתונים סלולריים ומסמכים פיננסיים. מהצטברות החומר עלתה, לפי הכרעת הדין, תמיכה ממשית בגרסה שלפיה הכסף לא שולם עבור עבודת ייעוץ, אלא נועד לעבור דרך ליבר לשרן.
בחינת מעמדו של שרן כעובד ציבור הייתה חלק חיוני בהרשעה. ההגנה טענה שבמועדים הרלוונטיים לא הוכח מעמד משפטי כזה, במיוחד ביחס לעבודה בקצא״א ולמעבר לתפקיד בלשכת ראש הממשלה. מנגד, המדינה הסתמכה על מסמכים רשמיים ועדויות בדבר תפקידיו ומועדי העסקתו. השופט קבע שהמעמד הנדרש הוכח, והדגיש בין היתר את העובדה ששרן המשיך להיות מועסק במשרד ראש הממשלה בעת התשלום השני, עד סיום העסקתו הרשמי בספטמבר 2016. הקביעה בעניין מעמדו של שרן לא ביטלה את הצורך להוכיח שהכספים נועדו למתן שוחד; שתי השאלות נבחנו בנפרד.
הכרעת הדין ייחסה משקל רב להודאתו של ליבר, שתיאר עצמו במשטרה כ״צינור כסף״. לפי הקביעות, הוא הבין שהעברת כספים ישירה מִגנור לשרן מעוררת קושי, והסכים לשמש גורם ביניים. השופט הסתמך על הדברים שנאמרו בחקירה ועל ההסבר למסלול התשלומים דרך חברות ולמשיכת חלק מן הכסף במזומן. באחת התשובות שנכללו בחומר הסביר ליבר מדוע גנור לא שילם ישירות: ״מיקי רצה שתהיה הוצאה מוכרת של הכספים״. בית המשפט מצא בכך ראיה להבנת מטרת החשבוניות ולהסוואת התשלומים, ולא רק לקשר עסקי תמים.
השופט התייחס גם לאמירות ליבר על העברת שאלות ומידע בין גנור לשרן בנוגע לצוללות, ועל קשרי הגומלין עם שרן סביב אינטרסים של לקוחות. לדבריו, הראיות הבנקאיות הוכיחו את קבלת שני התשלומים, וההודעות והמסמכים תיארו את ייעודם. בעבירת תיווך לשוחד אין הכרח להוכיח שהכסף הגיע בפועל למקבל הסופי, אם הוכח שהמתווך קיבל אותו בידיעה ובהסכמה לייעדו למתן שוחד. על יסוד זה מצא בית המשפט כי עבירת התיווך לשוחד הוכחה מעבר לספק סביר.
ההרשעה בהלבנת הון נשענה על אותה תשתית בתוספת פעולות ההסתרה: העברת כספים לחברות והוצאת חשבוניות הנחזות לשקף שירותים אמיתיים, כאשר הכספים סווגו כרכוש אסור בשל ייעודם. ההגנה טענה שההסכמים והחשבוניות היו חלקיים ולא מתוחכמים, אך בית המשפט הבהיר כי גם אמצעי הסתרה פשוטים עשויים למלא את יסוד העבירה. ביחס לעבירת המס, נקבע שהחשבוניות הציגו הוצאות עסקיות שלא שיקפו עבודה שבוצעה, וכך נוצר בסיס לרישום כוזב בפנקסי החשבונות של חברת גנור. השופט הסתמך על דברי הנאשם גם לעניין המודעות למטרה לסייע בהפחתת חבות מס.
בהכרעת הדין שניתנה ב־26 באוקטובר 2026, לצד קבלת עיקר טענת המדינה, בית המשפט סירב להרשיע את ליבר בשתי עבירות נפרדות בגין כל אחד משני התשלומים. השופט ציין שהכספים הועברו במסגרת קשר רציף ומסכת אחת, ואפילו כתב האישום עצמו התייחס לסכום המצטבר של 93,900 שקל כמקשה אחת. לכן קבע שפיצול התיווך לשוחד לשני אישומים נפרדים הוא מלאכותי, והותיר הרשעה בעבירה אחת מתמשכת. הוא הרשיע בנוסף בעבירה אחת של עשיית פעולה ברכוש אסור ובעבירה אחת של סיוע להכנת פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים. ההכרעה קובעת את האחריות הפלילית של ליבר בתיק זה; היא אינה הכרעה באשמתם של המעורבים האחרים בתיק המרכזי, שעניינו, לפי המסמך, התנהל בנפרד.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.