אישה בת כ־97, שהייתה כלואה בסודן בשנת 1982 וטוענת לקשר בין החבלות שספגה אז לבין הדמנציה שממנה היא סובלת כיום, זכתה בערעור על החלטת ועדה רפואית לאסירי ציון. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי הוועדה לא הסבירה כראוי מדוע שללה קשר סיבתי, אף שהוצגו בפניה עדות הבת ואישור רפואי המתייחס לחבלות מוחיות ולדימומים חוזרים. המשיב טען שההחלטה מפורטת ומבוססת על מומחים מוסמכים וכי חלפו עשרות שנים בין האירועים למצב הרפואי. הערעור התקבל והדיון הוחזר לוועדה, אך בית הדין לא קבע שנכותה נגרמה ממעצרה ולא חייב לכלול נוירולוג בהרכב.
המערערת נולדה בשנת 1929 ועלתה לישראל ב־1984, כשהייתה בת 56. ביוני 2025 התייצבה בפני ועדה רפואית מדרג ראשון, שקבעה כי אין לה נכות צמיתה המוכרת בהליך. היא ערערה לוועדה רפואית לעררים, וזו התכנסה ב־26 באוקטובר 2025. בהרכבה ישבו מומחים בפסיכיאטריה, בכירורגיה אורתופדית וברפואה פנימית וגריאטריה. הוועדה שמעה את דברי בתה של המערערת, עיינה בתיק הרפואי ובדקה אותה, אך בסיכום שללה זיקה סיבתית בין האירועים שעברה לפני עשרות שנים לבין מצבה הדמנטיבי בהווה.
במחלוקת זו לא עמדה רק השאלה מהי האבחנה הרפואית של האישה כיום. הוועדה תיארה תהליך דמנטיבי משולב, על רקע הפרעה וסקולרית ומחלת אלצהיימר, בצירוף דימום תוך גולגולתי שלשיטתה אינו קשור לחבלה. היא הוסיפה שלא נמצא תיעוד להפרעה פוסט־טראומטית או לנזק לאחר חבלת ראש לאורך שנים רבות מאז העלייה לישראל. לעומת זאת, המערערת ביקשה לבחון אם פגיעות מוקדמות תרמו להתפתחות המצב הקוגניטיבי, גם אם קיימים גורמים רפואיים נוספים.
בתה של המערערת סיפרה לוועדה שהוריה נעצרו בסודן, ושבמהלך המעצר אמה הוכתה וסבלה, לפי עדותה, מדימום מוחי. הבת הסבירה כי לאחר העלייה לארץ המשפחה התמודדה עם תנאי קליטה מורכבים ולא ידעה כיצד לפנות לגורמי טיפול בתחום הנפש. בהליך הערעור ביקשה המערערת להדגיש שפרק זמן ארוך בין חבלת ראש לבין התפתחות תסמינים קוגניטיביים אינו שולל כשלעצמו קשר אפשרי, וכי יש להתחשב גם בפערי תרבות ובקושי לקבל טיפול ותיעוד לאורך השנים.
לתיק צורף מכתבו של מומחה לגריאטריה, שהודפס באוגוסט 2025. במכתב תוארה התעללות בזמן כליאה, לרבות חבלות ראש, ובהמשך דימומים מוחיים חוזרים שלפי עמדת הרופא הובילו לפגיעה קוגניטיבית ולהחמרה בתפקוד. המכתב הציג אפשרות לקשר בין רצף האירועים לבין המצב בהווה, והפנה למאמרים רפואיים. המערערת טענה שהוועדה לא התמודדה לגופו של עניין עם חוות הדעת ועם המקורות שעליהם הסתמכה, והוסיפה ביקורת על כך שלא התבקש ייעוץ של מומחה לנוירולוגיה.
המשיב השיב כי החלטת הוועדה מצויה בתחום סמכותה הרפואית, כי ניתן להבין את דרך מחשבתה וכי היא שמעה את העדות ועיינה בחומר. לדבריו, הטענה בדבר הצורך בנוירולוג הועלתה רק בדיעבד, ללא חוות דעת מומחה בתחום, בעוד שבהרכב כבר ישבו פסיכיאטר ורופאים בעלי מומחיות רלוונטית. המשיב הדגיש את גיל המערערת ואת פרק הזמן שבין 1982 לבין אבחון הדמנציה, ותיאר את ניסיון הקישור כאפשרות חלשה ולא מבוססת. הצדדים חזרו על טענותיהם בדיון שנערך באוקטובר 2026.
השופט בועז גולדברג הבהיר תחילה את גבולות הביקורת השיפוטית: בערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בית הדין אינו מחליף את שיקול דעת הרופאים בשאלת שיעור הנכות או סעיפי הליקוי. סמכותו נוגעת לשאלות משפטיות, ובהן חריגה מסמכות, שיקולים זרים, התעלמות מהוראות מחייבות או הנמקה שאינה מאפשרת לעקוב אחר ההכרעה. לכן עצם העובדה שהוועדה העדיפה אבחנה רפואית אחת על פני אחרת אינה בהכרח טעות משפטית, אולם עליה להסביר כיצד התמודדה עם חומר שעשוי להשפיע על המסקנה.
בבחינת הפרוטוקול זיהה השופט ארבעה פגמים נפרדים. ראשית, הוועדה לא התייחסה לדברי הבת על המכות ועל הדימום המוחי בזמן המעצר, אף שמדובר בגרסה המצביעה לכאורה על רקע חבלתי. שנית, הקביעה שלא היה רקע חבלתי לא לוותה בהתמודדות עם האישור של הרופא, שתיאר חבלות ראש ודימומים חוזרים. שלישית, הוועדה לא בחנה אם החבלות והדימומים תרמו ולו חלקית למצב הדמנטיבי כיום, גם אם אלצהיימר והפרעה וסקולרית הם חלק מהתמונה הרפואית. רביעית, היא ציינה שהרופא מסתמך על מאמרים, אך לא דנה באמור בהם.
לדברי השופט, העובדה שהחומר כולל מקורות רפואיים אינה מכריעה את הדיון, אבל מחייבת את הוועדה להסביר מה משקלם. השופט קבע בלשון ברורה כי ההחלטה ״איננה ברורה ואיננה מנומקת באופן שמאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה״. קביעה זו אינה הכרעה רפואית לטובת המערערת, אלא דרישה להנמקה עניינית של השאלה שנמסרה לוועדה. בית הדין הדגיש שגם קביעה רפואית המסורה לשיקול דעתה של הוועדה אינה פוטרת אותה מלבחון ראיה רלוונטית, ובמיוחד אפשרות לקשר סיבתי חלקי שאינה בהכרח סותרת קיומם של גורמי מחלה אחרים.
מנגד, בית הדין דחה במפורש את דרישת המערערת להיוועצות בנוירולוג. הוסבר שבפני הוועדה לא התבקש ייעוץ כזה, לא הוגשה חוות דעת בתחום הנוירולוגי וההרכב כלל מומחים המתאימים לשאלות שעל הפרק, לרבות גריאטר, אותה התמחות של הרופא שהגיש את האישור מטעם המערערת. לכן ההחזרה לוועדה לא נועדה להחליף את הרכב הרופאים, אלא לחייב אותו להשיב במישרין לחומר שלא זכה להסבר.
בסיום הורה בית הדין להחזיר את העניין לאותה ועדה בהרכבה מ־26 באוקטובר 2025. המערערת ובאת כוחה יוזמנו לטעון בפניה; הוועדה תתייחס במפורש לאישור הרפואי של המומחה, לדברי הבת ולמאמרים שהוזכרו, ותשקול מחדש אם יש קשר בין אירועי 1982 לבין המצב הדמנטיבי הנוכחי. ההחלטה החדשה צריכה להיות מפורטת ומנומקת. לא נפסקו הוצאות, בין היתר בשים לב לייצוג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. מבחינת המערערת מדובר בהזדמנות מחודשת לבירור ההכרה, ולא בפסיקה שכבר העניקה לה אחוזי נכות או קבעה סיבתיות רפואית.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.