מומחה שמונה בידי בית המשפט העריך את נכותו האורתופדית של רופא שנפגע בתאונת דרכים ב־10%, אך בית משפט השלום בחיפה ייחס לתאונה רק מחצית ממנה. הרופא תבע פיצוי מחברת הפניקס בטענה שהפגיעה בברכו הגבילה את עבודתו; המבטחת הצביעה על תלונות קודמות ועל קושי בקשר הסיבתי. השופט הדר מסורי קיבל חלק מטענותיה, הדגיש את חשיבות גילויו של עבר רפואי וקבע נכות של 5% הקשורה לתאונה. הנזק הכולל הוערך ב־182,958 שקל, אך נוכח תגמולים שכבר שולמו מהביטוח הלאומי, נקבע שהתובע זכאי לרבע מן הפיצוי, 45,739 שקל, נוסף על שכר טרחה והוצאות.
התאונה אירעה בדצמבר 2022. הרופא, יליד 1982, נפגע בברך ימין, והאירוע הוכר גם כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע תחילה נכות צמיתה של 10%. הפניקס לא הסכימה שיש לייחס את כל הפגיעה לתאונה וביקשה להביא ראיות לסתור את הקביעה. הבקשה התקבלה, ובית המשפט מינה אורתופד מומחה מטעמו. חוות דעתו אישרה נכות רפואית צמיתה של 10% בשל פגיעה במניסקוס וקבעה גם תקופת נכות זמנית מלאה של חודש וחצי.
המומחה הסביר כי לפני התאונה תועדו תלונות על כאבים בקדמת הברך, שאותן הבדיל מקרע במניסקוס שאובחן לאחר התאונה. לשיטתו, העדר ממצא מתועד של תפליט לפני התאונה, לעומת התמונה שלאחריה, תמך בקשר בין התאונה לקרע. אלא שבחקירתו עלתה בעיה בהסתמכות על הרשומות: לא הופיע רישום תפליט בטיפולי הפיזיותרפיה גם אחרי התאונה, אף שלא הייתה מחלוקת על קיומו בתקופה המאוחרת. לכן לא ניתן היה להסיק בביטחון שהעדר אזכור שלו קודם לכן מוכיח שלא היה קיים.
השופט ציין במפורש: "היעדר רישום תפליט בפיזיותרפיה אינו מהווה אינדיקציה ברורה לכך שלא היה קיים". המומחה הודה שקיימת חפיפה מסוימת בין תלונות על הגבלת תנועה וכאבים לפני התאונה ואחריה, וכי הממצא המאוחר לא בהכרח שולל בעיה קודמת. נוסף על כך היה הרופא שחקן טניס קבוע, והוצגו ממצאים רפואיים על מגבלות קודמות בברך. לפי פסק הדין, הרופא לא חשף את מלוא הרקע הזה, והסבריו לאחר שעומת עמו לא שכנעו את בית המשפט.
הביקורת על אי הגילוי קיבלה ביטוי ברור בהחלטה. השופט כתב כי "בית המשפט רואה בחומרה אי גילוי של עבר רפואי רלוונטי", במיוחד כשמדובר בפגיעה באותו איבר. הוא לא דחה את עצם הפגיעה בתאונה ולא ביטל את חוות דעת המומחה; במקום זאת בחן את האופן שבו ניתן לייחס את הנכות למצב הקודם לעומת האירוע החדש. התוצאה הייתה קביעה כי "יש לייחס רק מחצית מהנכות לתאונה הנטענת קרי נכות בשיעור של 5%". זהו ההבדל בין קביעת שיעור הנכות הכולל בברך לבין קביעת הנזק שהמבטחת חייבת לפצות עליו בשל התאונה הנדונה.
בשלב הבא נבחנה ההשפעה התפקודית של הפגיעה. הרופא טען שיש להעמיד את הנכות התפקודית על לפחות 15%, אף יותר מהנכות הרפואית, משום שעבודתו כרופא וכמנהל מחלקה מחייבת הליכה בין מחלקות, עמידה ממושכת ועלייה במדרגות. לטענתו הוא מתפקד מתוך מחויבות מקצועית, אך סובל מכאבים בסוף יום העבודה ונאלץ להפסיק לשחק טניס. הפניקס השיבה שהוא לא נעדר מעבודתו אפילו יום אחד, לא הציג אישורי מחלה, הכנסתו גדלה והוא אף התקדם בתפקידיו והרחיב את פעילותו המקצועית.
המומחה אישר שרבים מן הסובלים מקרע במניסקוס יכולים לחזור לשגרת פעילות, ושאין מניעה שהרופא יוסיף לעבוד, אך לא שלל כאבים לסירוגין. השופט קבע שאין הצדקה לייחס לו אובדן כושר נרחב שלא הוכח בנתוני העבודה, ומנגד אין להתעלם מכך שנכות קבועה בברך יכולה להשפיע על רופא הנדרש לניידות לאורך שנים. הוא כתב: "לא ניתן להתעלם מהשפעתה של הנכות האורתופדית הצמיתה בברכו של רופא". הנכות התפקודית לצורך פיצוי על פגיעה בכושר השתכרות עתידי הועמדה אף היא על 5%.
נתוני השכר הראו שהתובע השתכר לפני התאונה בממוצע 57,664 שקל ברוטו לחודש, שהם 30,899 שקל נטו. לא הוכח הפסד שכר ממשי עקב היעדרות, משום שהמשיך לעבוד ברצף. השופט ציין ירידה מתונה בשכר בשנה שלאחר התאונה, אך לא קבע שכל כולה נגרמה מן האירוע. בהתחשב בתקופת הנכות הזמנית, הוא פסק פיצוי גלובלי של 10,000 שקל על הפסדי שכר בעבר. בגין כאב וסבל נקבעו 10,558 שקל, בשים לב לגיל הרופא, לפגיעה בברך, לכאבים ולהפסקת פעילות הטניס.
שאלת ההשתכרות בעתיד הייתה בעלת המשקל הכספי הגדול יותר. חישוב אקטוארי על בסיס השכר והנכות, עד גיל 70, היה מוביל לפי פסק הדין ל־332,071 שקל. אולם השופט הבהיר שבנכות רפואית ותפקודית נמוכה, בשיעורים שבין 5% ל־10%, מקובל לעתים להעריך את הפגיעה העתידית בסכום כולל ולא להחיל את החישוב המתמטי במלואו. זאת משום שהמגבלה היומיומית אינה בהכרח זהה לאחוז הנכות, ובמקרה של הרופא הנתונים הראו המשך השתכרות ועבודה בהיקף משמעותי. לכן הועמד ראש הנזק הזה על 150,000 שקל.
נוסף על כך נפסקו 2,400 שקל בגין פנסיה ותנאים סוציאליים, 5,000 שקל בגין עזרת צד שלישי ו־5,000 שקל להוצאות. השופט הסביר שלא הוכחה עזרה בשכר ושחלק מן הקבלות שהוצגו לא נקשרו בבירור לתאונה, ולכן גם אלה הוערכו בסכומים כוללים. ההערכה לכל ראשי הנזק הגיעה ל־182,958 שקל, לפני התחשבות בתשלומי הביטוח הלאומי שהתובע כבר קיבל בגין אותו אירוע.
לפי פסק הדין, תגמולי הביטוח הלאומי שנזקפו לתובע, לאחר הצמדה, הגיעו ל־228,413 שקל, סכום העולה על הפיצוי שנקבע. משמעות הדבר היא שהתביעה "נבלעת" בתגמולים לפי כללי הניכוי, אולם במקרה זה הופעל המנגנון שהותיר לתובע זכות לרבע מסכום הפיצוי: 45,739 שקל. הפניקס חויבה לשלם לו סכום זה, ולצדו שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ ויתרת אגרה. ההכרעה משקפת אפוא שתי הפחתות נפרדות: תחילה צמצום הנכות המיוחסת לתאונה בשל העבר הרפואי, ובהמשך ניכוי תגמולי המל"ל תוך תשלום רבע הפיצוי לתובע.
ת"א 36605-10-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.