הערעור התקבל לאחר שהמאסר רוּצה: זיכוי מחמת אי־שפיות לא יחמיר עונש

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור של נהג על גזר דין תעבורתי אף שהנהג כבר סיים לרצות את ששת חודשי המאסר שנגזרו עליו. הסיבה לקבלת הערעור לא הייתה התערבות בקביעה כי נהג פעמיים בזמן פסילה או קבלת טענותיו למצב נפשי המצדיק הקלה. נקבע שבית המשפט לתעבורה שגה כאשר הביא בחשבון לחומרה רישומים של הליכים קודמים שהסתיימו בזיכוי מחמת אי־שפיות. למרות היעדר אפשרות מעשית להשיב את חודשי המאסר שכבר רוצו, השופט מצא חשיבות בהכרעה העקרונית ובהשלכותיה על עתידו של המערער.

עו"ד ועדיין לא באתר שלנו? לא "עוד אינדקס". פרטים

התיק החל בשתי הרשעות בעבירות נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ברכב ללא ביטוח תקף. פסילת הרישיון המקורית הוטלה בהיעדרו של הנהג בדצמבר 2020 למשך 12 חודשים, והוא קיבל הודעה עליה בינואר 2023. במאי 2023 נהג ברכב פרטי בכפר קאסם, וביוני 2024 נהג שוב ברכב אחר בעיר, אף שהפסילה עמדה בעינה. הוא הודה בעובדות האישומים ביולי 2025, ובית המשפט לתעבורה גזר עליו כעבור ימים שישה חודשי מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילה של 30 חודשים ועוד פסילה מותנית של שישה חודשים.

בערעור טען הנהג כי העונש מחמיר יתר על המידה, בין היתר משום שבית המשפט לתעבורה הסתמך על הליכים שהסתיימו בזיכוי מחמת אי־שפיות כאילו מדובר בהרשעות קודמות. ההגנה הצביעה על מחלת נפש ועל אשפוזים חוזרים, לרבות בתקופות הסמוכות לביצוע העבירות, וטענה שהיה מקום לייחס לכך משקל במסגרת הקרבה לסייג האחריות הפלילית. עוד טענה כי שגתה הערכאה הראשונה כאשר קבעה מתחמי ענישה נפרדים לשתי הנהיגות, אף שהצדדים ביקשו לראות בהן מכלול אחד.

המדינה ביקשה לדחות את הערעור כבר משום שהמאסר הסתיים בינואר 2026. לדבריה, הדיון במאסר שכבר רוּצה הוא תיאורטי, בייחוד משום שהנהג נידון למאסר נוסף בהליך פלילי אחר. לגופו של עניין הסתמכה המדינה על חומרת הנהיגה בזמן פסילה, על עבר תעבורתי ועל חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה כי בזמן ביצוע העבירות הייתה מחלתו של הנהג בהפוגה וכי היה כשיר מבחינה דיונית ומהותית. חוות דעת נגדית לא הוגשה.

בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענת הסף. הוא הכיר בכך שלערעור לא הייתה כמעט תוצאה אופרטיבית בקשר למאסר שכבר בוצע, אך קבע שהשאלה אם אפשר לזקוף לחובת אדם זיכוי מחמת אי־שפיות היא שאלה משפטית מהותית בעלת נפקות לעתידו. במסגרת זו בחן את טענותיו האחרות של הנהג, ולא קיבל אותן באופן גורף.

כך, הטענה לקרבה לסייג אי־השפיות נדחתה. נקבע שעצם קיומה של מחלת נפש אינה מוכיחה שהמערער היה במצב המתקרב לסייג בזמן ביצוע מעשי הנהיגה. חוות הדעת הפסיכיאטרית הצביעה על הפוגה במחלה, וההגנה לא הוכיחה את מידת ההשפעה של השחרור מאשפוז על ביצוע העבירות. השופט הבהיר שהקלה בשל קרבה לסייג נועדה למצבים גבוליים, ולא לכל מקרה שבו אדם מתמודד עם מחלה נפשית. ביחס לסייג הנפשי הבהיר בית המשפט: ״אינני מקבל את טענת המערער״.

גם ההשגה על שני מתחמי הענישה נדחתה. מדובר בשתי נהיגות נפרדות, שביניהן פער של כשנה. השופט קבע כי הסכמת בעלי הדין לבקש מתחם אחד אינה כובלת את בית המשפט, ולכן לא היה פגם בעצם ההפרדה בין האירועים. הוא אף הדגיש שנהיגה בתקופת פסילה היא מעבירות התעבורה החמורות, המצדיקה בנסיבות המתאימות מאסר בפועל.

משמעות הדברים היא שהמערער לא זכה בהכרעה מחודשת של מכלול הענישה. עמדת בית המשפט נותרה כי שני מקרי נהיגה בפסילה הם מעשים נפרדים בעלי חומרה, וכי אין לזהות בין קיומה של מחלת נפש לבין הוכחה משפטית לנסיבות מקלות במועד ביצוע העבירה. משום כך היה חשוב לייחד את קבלת הערעור לטעות בעניין הזיכויים הקודמים, ולא להציג אותה כקביעה שכל העונש היה בלתי חוקי.

המחלוקת שנותרה הייתה שאלת מעמדם של רישומים פליליים שהסתיימו בזיכוי מחמת אי־שפיות. בעבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, בהלכה מוקדמת של בית המשפט העליון, כי מי שהליך נגדו הופסק בשל אי־שפיות הוא בגדר מי שאינו בר־עונשין, ולא בהכרח מי שזוכה באופן מלא. אלא שבהלכה מאוחרת של בית המשפט העליון שונתה ההלכה: אדם שחל עליו סייג אי־השפיות זכאי לזיכוי מלא, כשם שמזוכים מי שחוסים תחת סייגים אחרים לאחריות הפלילית. בית המשפט המחוזי בחן את משמעות השינוי הזה ביחס לעונש עתידי.

המדינה הפנתה לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, המאפשר לכלול במרשם הפלילי גם קביעות הקשורות לאי־שפיות. מנגד הוצגה הוראת חוק סדר הדין הפלילי שלפיה ניתן להביא הרשעות קודמות וראיות מסוימות לעונש, אך קיים חריג ביחס לזיכוי. השופט הבחין בין עצם רישום המידע במערכת לבין השימוש בו כנימוק להחמרת עונש. העובדה שהחוק מחייב או מתיר רישום אינה הופכת כל פריט במרשם להרשעה שניתן לזקוף לחובת הנאשם.

לשיטתו, התוצאה המתחייבת מההלכה המאוחרת היא כי ״משזוכה אדם – לא ייתכן כי זיכויו יעמוד לו לרועץ״. הוא הבהיר שאין הבדל לעניין זה בין זיכוי מכוח סייג אי־שפיות לבין זיכוי שמקורו בסייג אחר לאחריות פלילית. בכך קיבל את הטענה העקרונית של המערער ודחה את עמדת המדינה שלפיה ניתן לתת לרישומים כאלה משקל מחמיר, גם אם מוגבל. בית המשפט הדגיש כי: ״הכללת הזיכויים ברישום אין משמעם בהכרח זקיפת זיכויים אלה לחובת הנאשם״.

הקושי בגזר הדין המקורי היה שבית המשפט לתעבורה אמנם אמר כי נתן לרישומים משקל נמוך מזה של הרשעות, אך לא פירט כמה השפיעו בפועל על העונש. בית המשפט המחוזי לא קבע שהמאסר עצמו אינו מוצדק בגין נהיגה בפסילה, ואף לא קיבל את יתר טענות ההגנה. הוא קבע טעות נקודתית אך עקרונית בהפעלת שיקול הדעת בענישה: שימוש לרעת נאשם בהליכים שמהם זוכה לחלוטין.

לפיכך התקבל הערעור במובן המשפטי, בלי שינוי אופרטיבי של מאסר שכבר רוּצה. ההכרעה נועדה להבהיר שבניהולו של מרשם פלילי יש להבחין בין מידע שייתכן שהוא נשמר כדין לבין זיכוי שאין לייחס לו משקל מחמיר בגזירת עונש. מבחינת המערער, זו לא הייתה החזרה של תקופת המאסר, אלא קביעה שנועדה למנוע שימוש דומה בזיכויים הללו בעתיד. בקביעה המסכמת כתב השופט: ״אין לזקוף לחובת נאשם עבירות מהן זוכה מחמת אי-שפיות״.