תג נכה לא העניק לנהג רשות להחנות את רכבו במשך כ־20 דקות במקום ששימש להעלאה ולהורדה של ילדים סמוך לאשכול גנים בתל אביב. לאחר שבחר להישפט על דוח החניה והורשע, ביקשה המדינה להטיל עליו קנס של 3,600 שקל, ואילו הנהג ביקש להסתפק בקנס המקורי. השופטת נגה בליקשטיין שחורי קבעה כי החניה הפריעה ממשית להורים ולילדים, אך גם כי אין להעניש אדם על עצם ניהול משפט. לבסוף גזרה עליו קנס של 750 שקל, תוך התחשבות בחומרת ההפרעה, בנסיבותיו ובגבולות הראיות שהוגשו על עברו.
המקרה התרחש ב־9 במאי 2024 ברחוב דב הוז בתל אביב־יפו, ליד מרכז קהילתי ואשכול גני ילדים. במקום הוצב תמרור האוסר עצירה, ובמקטע שבו עמד הרכב הותרה באותה עת העלאה והורדה של נוסעים בלבד. הנהג, שרכבו נשא תג נכה, החנה במקום השלישי אחרי התמרור. ההליך לא עסק רק בשאלה אם הרכב עצר במקום האסור, אלא בשאלה אם בנסיבות אלה התקיימה ההפרעה הממשית המצדיקה הרשעה למרות הזכאות להקלות בחניה מכוח תג הנכה.
בהכרעת הדין מ־26 בדצמבר 2025 נקבע שהחניה נמשכה כ־20 דקות, בשעה עמוסה של איסוף ילדים מן הגנים. ההפרעה התבטאה בכך שהרכב תפס שטח שנועד לעצירה קצרה ובטוחה של הורים שבאו לאסוף את ילדיהם. בית המשפט קבע כי הדבר עלול לדחוק הורים לעצור בחניה כפולה או לחסום את נתיב הנסיעה. בתיעוד שנבחן הופיע גם מבוגר האוחז בילדה סמוך למקום, כך שלא מדובר היה רק בתרחיש תיאורטי של איסוף ילדים אלא בפעילות שהתרחשה בפועל.
ההרשעה ניתנה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק העזר לתל אביב־יפו בדבר העמדת רכב וחנייתו. לאחר שנקבעה אחריות הנהג, עבר הדיון לשאלת הקנס. זו הבחנה מרכזית בסיפור: גזר הדין אינו משפט חדש על עצם קיומה של הפרעה או על תוקף התמרור. טענות שהנהג העלה נגד יסודות העבירה נדונו קודם לכן, והדיון הנוכחי נועד לקבוע את העונש בעקבות ההרשעה שכבר ניתנה.
מטעם המדינה התבקש הקנס המרבי הקבוע בחוק, 3,600 שקל. נציג התביעה טען כי ההפרעה בשעות העומס סמוך לגנים חמורה במיוחד, וכי הפרשנות שנתן הנהג לתמרור הייתה ניסיון להתפלפל על הסדר חניה ברור. המדינה ביקשה מתחם ענישה שיתחיל ב־2,500 שקל, פי עשרה מן הקנס המקורי, ויגיע ל־3,600 שקל. היא הפנתה לפסיקה בעבירות ברירת משפט שבהן מי שבוחר להישפט נחשף לעונש משמעותי יותר מן הסכום שהיה יכול לשלם ללא משפט.
התביעה טענה גם כי מדובר בנהג שחזר ונקלע להליכי חניה רבים, והפנתה להרשעה קודמת ולקנס שנגזר עליו בהליך אחר. לשיטתה, היעדר ההרתעה משתקף בדבריו של הנהג כי אינו רואה מניעה בחניה שתגרום לאחרים לרדת לכביש לצורך איסוף ילדים. לכן ביקשה להעמיד את הקנס בחלק העליון של המתחם ולא להסתפק בתוספת סמלית לקנס המקורי. חלק מטענותיה עסקו בתפיסה שיש להגן במיוחד על בטיחות הולכי רגל קטינים והורים בשעות האיסוף.
מנגד, הנהג ביקש שלא לחרוג מקנס המקור. הוא טען כי פעל בתום לב לפי פרשנות משפטית אפשרית לתמרור, וכי לא הוכח שהפריע בפועל לתנועה. הוא הזכיר הליכים שבהם לטענתו זוכה מדוחות רבים, וטען כי עצם ההחלטה לברר דוח בבית המשפט אינה צריכה להיזקף לחובתו. עוד ציין נכות הפוגעת בניידותו והציג את המחלוקת כבירור ענייני, לא כניסיון לבזבז את זמנו של בית המשפט. הנהג לא טען לקושי כלכלי המצדיק הפחתה מיוחדת.
הנהג העלה גם טענה הנוגעת למערכות צילום וזיהוי לוחיות רישוי, בעקבות פסק דין אחר שעסק בטכנולוגיית LPR. עם זאת, הוא אישר שלא העלה את הנושא בעת בירור ההרשעה, והודיע כי בכוונתו לטעון לו בערעור. השופטת ציינה את הדברים אך לא פתחה מחדש את הכרעת הדין. לפיכך לא נקבע בגזר הדין שהדוח מבוסס על ראיה פסולה, ולא בוטלה ההרשעה בשל הטכנולוגיה שהוזכרה בטיעונו.
בית המשפט הסביר כי בדוחות מסוג ברירת משפט עומדת לאזרח זכות להישפט, אך עם מימוש הזכות הוא נחשף לעונש הקבוע בחוק, שעשוי לעלות על הקנס המקורי. השופטת הביאה את דברי בית המשפט העליון שלפיהם "הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי וסיכון", והבהירה כי קנס המקור אינו מגביל את סמכות הענישה לאחר הרשעה. עם זאת, הקנס המקורי משמש נקודת ייחוס להבנת חומרת העבירה, ואין הכרח לגזור את הקנס המקסימלי בכל מקרה שבו הנאשם כפר באשמה.
ביישום העקרונות למקרה זה קבעה השופטת כי תקרת מתחם העונש ההולם צריכה לעמוד על פי חמישה מקנס המקור, תוך התייחסות לסמיכות לגנים ולשעות הפעילות. היא ציטטה מהכרעת הדין את ההסבר לכך שעצירה ממושכת במקום שהוקצה לאיסוף עלולה לגרור שרשרת עצירות לא בטיחותיות. לעומת זאת דחתה את האפשרות להחמיר את העונש מפני שהנהג בחר לנהל משפט: "אינני זוקפת לחובתו של הנאשם את ניהול ההליך, משום שזו זכותו שבדין". הליך המשפט עצמו אינו ראיה לחוסר תום לב או עילה עצמאית לקנס מוגדל.
גם טענת המדינה בדבר רצף הרשעות לא קיבלה את המשקל שהתביעה ביקשה לייחס לה. השופטת ציינה שהיא מכירה את הנהג מהליכים קודמים וכי הובאה לפניה הרשעה מסוימת, אך לא הוגש פלט מסודר של הקנסות וההרשעות שעליו אפשר לבסס ממצא רחב. לכן כתבה: "אני מוצאת ליתן לסוגיה זו משקל מוגבל בלבד". במילים אחרות, טענה לריבוי דוחות לא הוכחה באופן שמאפשר לשקול את המספר הנטען לחובת הנהג בגזר הדין.
מנגד, השופטת לא קיבלה את הצגת תג הנכה כפטור גורף. היא קבעה כי "עצם קיומו של תג נכה איננו עילה אוטומטית לביטול או להפחתת הקנס" כאשר התנאים המתירים חניה לנכים לא התקיימו. היא ציינה גם שהנהג לא נטל אחריות לעבירה עד מועד גזר הדין וכי לא הציג נתונים נוספים על מצבו הבריאותי או הכלכלי שיש בהם להצדיק סטייה מן העונש. ההכרעה שיקפה אפוא שני שיקולים נפרדים: ההגנה על בטיחות הילדים והזכות לנהל הליך הוגן בלי להיענש על מימוש זכות זו.
לבסוף גזרה השופטת קנס של 750 שקל, שישולם בתוך 45 ימים, תוך הבהרה שאיחור יגרור תוספת פיגורים על פי דין. על אף דרישת המדינה לקנס של 3,600 שקל והדיון על סיכוני הבחירה במשפט, הסכום שנפסק היה מתון בהרבה. בפסק הדין נמסרה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 45 ימים. ההכרעה מלמדת על אופן הבחינה של תג נכה במרחב המוגבל סביב גנים ועל המשקל המדוד שניתן לניהול משפט ולראיות על עברו של נהג.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.