בית משפט השלום קיבל תביעה של בעלת רכב וחברת הביטוח שלה נגד חברת התחבורה הציבורית קווים, אף שלא הוצגו מספר הרישוי של האוטובוס הפוגע או זיהוי מהימן של הנהג. התובעות טענו כי אוטובוס פגע בטויוטה חונה במודיעין ביולי 2022; קווים טענה שאין הוכחה שהרכב היה שלה והצביעה על סתירות בעדות הראייה ועל עדים שלא הובאו. הרשמת הבכירה רעות זיו הפרידה בין שאלת זהות הנהג לשאלת זהות החברה, וקבעה שמכלול הראיות מטה את הכף לטובת התובעות. החברה חויבה ב־10,764 שקל בגין הנזק, לצד אגרה, שכר עדה ושכר טרחת עורך דין.
תחילת המקרה ב־21 ביולי 2022, כאשר רכב מסוג טויוטה עמד בחניה באזור רחוב עמק החולה במודיעין. עדת ראייה שהעבירה אימון בסביבה סיפרה כי הבחינה באוטובוס פוגע ברכב, וכי הנהג ירד לאחר מכן ועזב בלי להשאיר פרטים. העדה לא הייתה בעלת הרכב ולא הוצג אינטרס אישי שלה בתוצאות ההליך. לדבריה, בחרה למסור לבעלת הרכב את מה שראתה משום שכעסה על הנהג שלא השאיר פרטים, וכי הייתה מקווה שכך ינהגו גם כלפיה אילו נפגע רכבה. בית המשפט נתן אמון בגרעין הזה של העדות.
האירוע כבר נדון בתביעה קודמת בבית משפט השלום בפתח תקווה, שבה נשמעו עדויות העדה, מעורב נוסף ונהג שהחברה איתרה. לאחר שהתובעות ביקשו למחוק את התביעה הראשונה, נערך בירור נוסף לגבי חברות האוטובוסים שפעלו באזור בזמן התאונה. במסגרת ההליך החדש נדרש בית המשפט לבחון מחדש אם הוכח שהאוטובוס היה של קווים, ולא להסתפק בעצם העובדה שרכב התובעות ניזוק.
מכשול ראייתי מרכזי היה חלוף הזמן. העדה מסרה שתי גרסאות שלא היו זהות בפרטים: בהליך הראשון תיארה את עצמה כמי שהייתה רחוקה מעט ממקום התאונה, ואילו בעדות המאוחרת יותר דיברה על קרבה רבה. היא לא זכרה בתחילה אם האירוע אירע בבוקר או בערב, ובהמשך הייתה נחרצת יותר. גם תיאורה של נקודת התאונה לא התיישב תמיד עם הכתובת שעלתה מן המסמכים. הרשמת זיו הדגישה כי אין להסיק מסתירות כאלה שהעדה המציאה את האירוע, אך יש להבחין בין יכולתה לזהות אוטובוס פוגע לבין היכולת לשחזר כעבור שנים פרטי מקום, שעה ומספר קו.
בהקשר זה הועדף התיעוד שנוצר בסמוך לתאונה: מסמך מהיום שבו אירעה ציין את עמק החולה 52 בשעה 18:55, ופנייה לקווים שנשלחה עשרה ימים לאחר מכן התייחסה לפגיעה ב־21 ביולי בסביבות 18:30. בית המשפט לא ראה בזיכרון המאוחר של העדה בסיס מספיק לקביעה מדויקת של שעה ומקום, אלא ביסס את הממצאים בעניין על רישומים שנוצרו בזמן אמת. השופטת הסבירה את העדפת המסמכים במילים: ״אני מעדיפה את התיעוד שנערך בסמוך לאירוע״.
גם מספר קו האוטובוס נותר לא מוכח. העדה לא רשמה לוחית רישוי, ולא זיהתה בעצמה מספר קו. לדבריה, משתתפות האימון הן שאמרו שבאזור פועלים הקווים 59 ו־53. המתאמנות לא זומנו להעיד, ובית המשפט הגדיר זאת כחסר ממשי, משום שדווקא העדות שלהן הייתה עשויה להסביר כיצד הגיעו למספרי הקווים ועד כמה היו בטוחות בכך. בפנייה שנשלחה לקווים נכתב כי מדובר "ככל הנראה בקו 59". הנוסח המסויג העיד שהזיהוי לא היה ודאי מלכתחילה, ולפיכך לא נקבע שקו 59 היה בהכרח הקו הפוגע.
בתגובה לפנייה איתרה החברה נהג מסוים ומסרה בהמשך מספר אוטובוס שבו הוא נוהג. אלא שהמספר נמסר בעקבות שאלה על האוטובוס של אותו נהג, ולא כהודאה שאותו אוטובוס היה מעורב בתאונה. הנהג עצמו הכחיש שפגע ברכב. עדת הראייה תיארה אדם צעיר יחסית, בן כ־30 ובעל שיער קצר ומעט מקורזל, תיאור שלא התאים במידה מספקת לנהג שהופיע בפני בית המשפט. הרשמת קבעה במפורש כי זהותו כנהג הפוגע לא הוכחה.
מנגד, נמצא קושי גם בהתנהלות החברה. היא קיבלה פנייה סמוך לאירוע, ובה תאריך, שעה, כתובת ומספר קו משוער, וערכה בירור שבעקבותיו הצביעה על אחד מנהגיה. ואולם לא הוצגו תוצאות הבדיקה המקורית, סידורי עבודה או נתונים תפעוליים שיכלו להבהיר אילו אוטובוסים ונהגים פעלו באזור. גם הגורם שביצע את הבירור לא העיד. בית המשפט לא הפך חסר זה להוכחה אוטומטית לאחריות החברה ולא העביר אליה את נטל השכנוע, אך בחן אותו כחלק מן התמונה הראייתית הכוללת.
לתובעות היה גם דוח חקירה ממרץ 2024, שלפיו קווים הפעילה בזמן הרלוונטי את קווי התחבורה הציבורית בעלי התחנות ברחוב עמק החולה, בעוד שחברות אחרות הפעילו בעיקר קווים בינעירוניים בצירים מרכזיים. גם כאן נזהר בית המשפט: החוקר והגורם העירוני שעליו הסתמך לא העידו, והעובדה שחברה מסוימת מפעילה קו סדיר אינה שוללת מעבר של אוטובוס הסעות או אוטובוס פרטי. לפיכך הוגדר הדוח כראיה נסיבתית, לא כראיה מכרעת. ביחס לדוח הבהירה: ״איני רואה בדוח ראיה מכרעת לזהות האוטובוס הפוגע״.
בסופו של דבר, הצטברות העדויות והתיעוד, הקישור המוקדם לקווים, המידע על הפעלת הקווים ברחוב והיעדר הנתונים התפעוליים מצד החברה שכנעו את בית המשפט שמסתבר יותר שהאוטובוס היה של קווים מאשר של מפעיל אחר. העיקרון היה מבחן מאזן ההסתברויות בהליך אזרחי: התובעות אינן חייבות לשלול כל אפשרות חלופית, אך עליהן להציג תשתית חיובית מספקת. התשתית אכן לא אפשרה לזהות נהג או מספר קו בוודאות, אך הספיקה לקביעת אחריות המפעילה. בסיכום הערכת הראיות כתבה: ״מצאתי כי התובעות הרימו את הנטל המוטל עליהן״.
לאחר שקיבל את התביעה בשאלת האחריות, בחן בית המשפט את הנזק המוכח וקיבל את הסכום שנתבע בסך 10,764 שקל. בנוסף הוטל על קווים לשאת באגרת בית המשפט, בשכר העדה בסך 600 שקל ובשכר טרחת עורך דין בסך 2,500 שקל, בצירוף הריבית שנקבעה בפסק הדין. לא נפסקו לבעלת הרכב הוצאות נפרדות. התוצאה ממחישה את ההבחנה שעליה נשענה ההכרעה לכל אורכה: אפשר לקבוע אחריות של חברת תחבורה לפי תמונת ראיות מצטברת, גם כאשר פרטי הזיהוי האישיים של הנהג אינם מוכחים.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.