עורכת דין שהשיגה ללקוח כספי פיצויים מחברת הביטוח הפניקס החזיקה את הכספים בחשבונה כמעט 11 חודשים בלי שהעבירה אותם לידיו או עדכנה אותו ביוזמתה על קבלתם. הלקוח נאלץ לברר את גורלם בעצמו ותבע ממנה 50 אלף שקל, בין היתר בשל עוגמת נפש וקיזוז שכר טרחה נוסף. השופט אבי כהן קבע שהעיכוב היה בלתי סביר ושהקיזוז נעשה ללא בסיס חוזי, אך דחה את רוב סכום התביעה כמופרז. עורכת הדין חויבה להשיב 1,000 שקל בתוספת מע"מ, לשלם פיצוי של 3,000 שקל ולשאת ב־2,000 שקל הוצאות ושכר טרחה.
הייצוג החל במאי 2020, כשלקוח שכר את שירותיה של עורכת הדין כדי להגיש בשמו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לשחרור כספי פיצויים שהוחזקו בידי הפניקס חברה לביטוח. הצדדים סיכמו על שכר טרחה כולל של 3,510 שקל, והלקוח שילם אותו במלואו. מדובר היה בסכום מוזל לעומת שכר טרחה מקורי של 4,000 שקל בתוספת מע"מ, ועורכת הדין מסרה בהמשך שהעניקה את ההנחה מתוך התחשבות בנסיבותיו של הלקוח.
בינואר 2021 הגישה עורכת הדין תביעה בשם הלקוח לבית הדין לעבודה. באוקטובר אותה שנה ניתן פסק דין שחייב את הפניקס להעביר את כספי הפיצויים המוחזקים אצלה. בתיק הקודם, כך תיאר בית משפט השלום, פעלה עורכת הדין בנמרצות והגישה בקשות חוזרות לקידום ההכרעה, אף שלא נדרשה בו ישיבת הוכחות. ארבעה ימים לאחר פסק הדין, ב־17 באוקטובר 2021, העבירה חברת הביטוח 12,558 שקל לחשבונה של עורכת הדין, לאחר ניכוי מס מן הסכום ששוחרר.
אלא שהלקוח לא קיבל את הכספים במועד. רק לאחר שפנה בעצמו לפניקס גילה כי החברה העבירה אותם כבר חודשים קודם לכן לחשבון הנאמנות של עורכת דינו. הוא ניסה לברר את העניין ופנה אליה; לבסוף, ב־12 בספטמבר 2022, העבירה לו עורכת הדין 11,389 שקל בלבד. את ההפרש ניכתה לטובת עצמה: 1,000 שקל בצירוף מע"מ, בטענה שיש לחייב את הלקוח על האופן שבו התנהל מולה. כך נולדו שני מוקדי התביעה: ההתנהלות סביב הכסף שהגיע, והזכות לגבות בדיעבד שכר טרחה מעבר למה שנקבע בהסכם.
עורכת הדין מסרה גרסאות שונות להסבר העיכוב. לפי אחת מהן, סגירת סניף בנק הפועלים שבו נוהל חשבון הנאמנות חייבה חיפוש בארכיון לצורך איתור הכסף, והיא לא קיבלה מן הפניקס הודעה על ההפקדה. בהמשך הציגה את החשבון כחשבון בלתי פעיל שלא היה חלק מהפעילות היומיומית של המשרד, שהתנהלה בבנק אחר. בית המשפט הצביע על סתירות בין הדברים שנאמרו בכתב ההגנה, בתצהיר, בסיכומים ובחקירה. בה בעת, השופט הדגיש שלא הוצגה ראיה מספקת לקביעה שהכסף הוסתר בזדון.
ההבחנה הזאת הייתה חשובה למסקנתו. בית המשפט לא קבע שעורכת הדין תכננה לקחת לעצמה את כספי הזכייה, אלא שאין צורך להוכיח כוונת מרמה כדי לקבוע שהפרה את חובותיה המקצועיות. עורכת דין שמנהלת חשבון נאמנות חייבת לעקוב אחר התנועות בו, ובמיוחד כאשר ידוע לה שפסק דין אמור להביא לתשלום כספים עבור לקוח מסוים. העובדה שסניף נסגר או שחשבון לא היה בשימוש שוטף אינה מעבירה את האחריות ללקוח ששילם עבור השירות המשפטי.
בפסק הדין נמתחה ביקורת נוקבת על הפער בין שני שלבי הטיפול. השופט תיאר "פער עצום ובולט בין השקידה והדחיפות הרבות" של עורכת הדין בעת ניהול התיק בבית הדין לעבודה, לבין "אורך הרוח ואוזלת היד" לאחר שהתקבל פסק הדין. לדבריו, בשלב הראשון הגישה בקשות רבות כדי לזרז החלטות, אך לאחר שההליך הבשיל לתשלום, תכלית הייצוג עצמה, היא לא הציגה אפילו פנייה מתועדת אחת לחברת הביטוח לבירור התשלום במשך חודשים ארוכים.
השופט סיכם בעניין הזה כי "אין כל ספק שהנתבעת התרשלה כלפי התובע". הוא הוסיף כי גם אם גרסת עורכת הדין על החשבון והבנק תתקבל, "אין בגרסה זו כדי לפטור אותה מאחריות". נימוקיו נשענו על סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין ועל כללי האתיקה העוסקים בנאמנות ובשמירת כספי לקוחות. בית המשפט ייחס חשיבות לכך שעורכת הדין ידעה מהי תוצאת ההליך הקודם ושהיה עליה לבדוק אם הכסף שולם, ולא להמתין לכך שהלקוח יגלה את ההפקדה בכוחות עצמו.
הקיזוז החד־צדדי נבחן בנפרד. עורכת הדין טענה כי לאחר שהעניקה הנחה ללקוח, התנהגותו הצדיקה חיוב נוסף. אלא שההנחה כבר נכללה בהסכם שכר טרחה מחייב, ולא נקבע בו תנאי המאפשר לבטלה בדיעבד. בית המשפט הבהיר שאין די באמירה שהלקוח התנהל באופן לא ראוי כדי להקנות לעורכת הדין זכות למשוך את כספו. גם אילו הייתה זכאות לסכום נוסף, היה צורך בבסיס חוזי או משפטי מתאים ובבירור של חיובים הדדיים. כאן לא הוכח חוב מצד הלקוח.
לאורך ההליך ניסתה עורכת הדין להעלות גם טענת קיזוז נגד דרישות הלקוח. השופט דחה אותה הן מטעם דיוני, משום שלא פורטה וכומתה כנדרש, והן משום שלא הוצגו ראיות שהלקוח עצמו גרם לעורכת הדין לנזק. פניותיו לקבלת הכספים שלו והביקורת שמתח על הטיפול היו, לפי קביעת בית המשפט, מוצדקות בנסיבות. מכאן המסקנה שעליה להשיב את מלוא 1,000 השקלים בתוספת מע"מ שנוכו מן הכסף שהועבר.
נוסף על השבת הכסף נדרש בית המשפט להעריך את הנזק הלא ממוני. הלקוח תבע 35,500 שקל בשל עוגמת נפש, והעמיד את תביעתו הכוללת על 50,000 שקל. השופט הכיר בכך שהעיכוב מנע מן הלקוח שימוש בכספו, אילץ אותו לבצע בירורים ולשלוח מכתב התראה, והכביד עליו, בייחוד לנוכח גילו המבוגר. מנגד, לא הוכח נזק כספי נוסף או כוונת הסתרה, ומעדה מטעם התובע שהגישה תצהיר אך לא התייצבה לחקירה נמנעה האפשרות לקבל את התצהיר כראיה קבילה.
בנסיבות אלה פסק השופט 3,000 שקל כפיצוי על ההפרה ועוגמת הנפש. את הדרישה הגבוהה יותר הגדיר "מופרזות ומנופחות בעליל", בהשוואה להיקף העסקה, לכספים שהוחזקו ולנזק שהוכח. הביקורת על סכום התביעה לא ביטלה את האחריות שהוטלה על עורכת הדין, אך היא השפיעה על התוצאה הכספית ועל ההוצאות. השופט אף ציין כי מלכתחילה היה ראוי להגיש תביעה קטנה, במקום לנהל הליך דיון מהיר ממושך.
לתוצאה תרמה גם התנהלות שני הצדדים בהליך: איחורים, בקשות ארכה ודחיית דיונים האריכו את הבירור. במהלך הדרך חויבה עורכת הדין ב־4,000 שקל הוצאות לטובת אוצר המדינה; פסק דין קודם שמחק את התביעה בשל אי־תשלום אגרה בוטל לאחר שהלקוח חויב ב־2,500 שקל הוצאות לטובתה. הצעת פשרה של 7,000 שקל לא התקבלה. בהכרעה הסופית חויבה עורכת הדין ב־1,000 שקל בתוספת מע"מ ובהפרשי הצמדה וריבית ממועד הקיזוז, ב־3,000 שקל בצירוף הפרשים ממועד הגשת התביעה, וב־2,000 שקל עבור הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין יחד.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.