לרשות המסים הייתה זכות היסטורית לחנות ללא תמורה בקומה התחתונה של חניון בנתניה, אך בפועל היא השתמשה במשך שנים בחניות נוחות יותר בקומה אחרת. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קבע כי אין בזכות הישנה כדי לפטור אותה מתשלום בעבור החניות שבהן השתמשה, וחייב אותה לשלם לנטע חניונים בע"מ 552,679 שקל, בתוספת ריבית, ושכר טרחת עורך דין בסך 150 אלף שקל. עם זאת, השופטת מיכל עמית-אניסמן קיבלה את טענת ההתיישנות של המדינה ביחס לרוב שנות החוב, ולכן התביעה שהועמדה על חמישה מיליון שקל התקבלה בחלקה בלבד. בפסק הדין נמתחה גם ביקורת על חישובים שביצעה הרשות בעצמה כדי להסביר כמה היא משלמת ולמה, ללא תשתית מוסכמת מול מפעילת החניון.
הסכסוך צמח מהסדר חניה שנחתם בשנת 2006 בין מפעילת החניון לבין המדינה, ששכרה מקומות חניה לעובדיה. בהסכם נקבע כי מינואר 2007 תשלם המדינה 340 שקל לחודש, כולל מע"מ ובצמוד למדד, לכל אחת מ-40 החניות, כלומר 13,600 שקל לחודש. החוזה נחתם לתקופה מוגבלת, עם אפשרויות הארכה. אלא שעם תום תקופת ההתקשרות הכתובה, בספטמבר 2008 לפי קביעת השופטת, המשיכה הרשות להחנות במקום בלי שייחתם הסכם חדש שיכריע בשאלת המחיר והיקף החניות. במשך השנים הוחלפו מסמכים וטיוטות, הוגשו דרישות תשלום והועברו תשלומים לא סדירים, אך הצדדים לא הצליחו להסכים מה חייבים לשלם עבור השימוש הנמשך.
מפעילת החניון טענה כי במהלך המשא ומתן ב-2008 ביקשה להעלות את המחיר ל-850 שקל בתוספת מע"מ לחניה, וכי המדינה אף ביקשה להגדיל את מספר המקומות. לגרסתה, הפשרה שהסתמנה הייתה 670 שקל בתוספת מע"מ לכל חניה, אך לאחר שהרשות לא הסדירה את התשלומים ביקשה לחזור לתעריף הגבוה. היא תבעה דמי שימוש שלפי כרטסת החוב שלה הגיעו ל-4,312,968 שקל, וטענה בנוסף להפרת הסכמים, להתנהלות שלא בתום לב ולהתעשרות שלא כדין. החברה ייחסה לאי התשלום נזקים נוספים של שישה מיליון שקל, והעמידה את תביעתה על חמישה מיליון שקל לצורכי אגרה. הסכומים האלה היו חלק מדרישותיה ולא סכומים שבית המשפט אישר.
רשות המסים התגוננה בכמה דרכים. ראשית טענה שרוב החוב התיישן, משום שהחברה הכירה את המחלוקת כבר שנים קודם לכן ויכלה לתבוע בזמן אמת. עוד טענה ששיהוי בהגשת התביעה הקשה עליה לאתר מסמכים ועובדים רלוונטיים. לגוף העניין היא הסתמכה על הסכם רכישה משנת 1986, שהעניק למדינה זכות שימוש ללא תמורה בכ-21 מקומות חניה בקומת המקלט, תוך חיוב יחסי בהוצאות אחזקה. לפי הרשות, חלק מהמקומות שנכללו בחוזה השכירות היו למעשה כאלה שעבורם הייתה זכאית לחניה בחינם, ולכן דרישותיה של החברה מנופחות. היא גם הפנתה להחלטות חשב ולפרוטוקולים של ועדת המכרזים שתיארו את תשלומיה.
השופטת הפרידה בין שתי שאלות: האם המשך השימוש בחניות יצר התחייבות חוזית גם בלי חוזה חדש חתום, ואם כן אילו חניות ומחיר נכללו בה. היא קבעה שלאחר פקיעת החוזה הכתוב התגבש בין הצדדים חוזה בהתנהגות. הדין מאפשר, בהיעדר דרישת צורה מחייבת, ללמוד על הסכמות מהתנהלות בפועל, אולם אין בכך היתר לבחור בדיעבד כל מחיר שצד דרש במשא ומתן. לכן נבחנו המסמכים, החשבוניות, התשלומים והדרך שבה נהגו הצדדים לאורך התקופה.
כאן התבררה חשיבותו של ההבדל בין קומות החניון. הזכות ההיסטורית לחניה ללא תמורה נגעה למפלס מינוס שש, שהיה רחוק מהמעליות ונחשב פחות נוח. כלי הרכב של הרשות חנו, לעומת זאת, במקומות מרוכזים ומסומנים במפלס מינוס אחת, סמוך למעליות. גם מסמכים מטעם הרשות הצביעו על רצונה לשמר את החניות הללו דווקא בשל הנוחות והקרבה למשרדיה. השופטת קבעה כי הרשות לא עשתה שימוש במקומות שבגינם נטענה הזכות החינמית, ולכן לא ניתן לקזז אותם באופן אוטומטי מחיובה בעבור החניות ששכרה בפועל.
השאלה הכמותית נבחנה גם היא. לפי פסק הדין, מספטמבר 2008 עד ספטמבר 2015 השתמשה המדינה ב-43 חניות, ובהמשך, מאוקטובר 2015 עד ינואר 2017, ב-21 חניות. הרשות טענה שהשימוש המאוחר נעשה במקומות שהיו זכאים לפטור, אך לא הצליחה להפריך את הראיות שהשימוש נמשך במפלס מינוס אחת. לכן גם סיום ההתקשרות הרשמית בספטמבר 2015 לא פטר אותה מתשלום עבור המקומות שבהם השתמשה לאחר מכן. ההכרעה נשענה על היקף שימוש מוכח, ולא על מספר החניות שהמדינה הייתה רשאית לקבל בחינם במקום אחר.
לגבי המחיר דחתה השופטת הן את דרישת החברה ל-850 שקל לחניה והן את החלופה הגבוהה של 740 שקל. היא נתנה משקל לכך שמפעילת החניון עצמה הנפיקה במשך השנים חשבוניות חודשיות לפי 670 שקל בתוספת מע"מ לכל מקום, גם לאחר ששלחה מכתב דרישה המבוסס על התעריף הגבוה יותר. החשבוניות לימדו כי החברה ידעה שהמשא ומתן על 850 שקל לא הבשיל להסכמה מחייבת. במקביל, התנהלות המדינה לימדה שגם היא התייחסה לתעריף של 670 שקל כבסיס להתחשבנות. לכן זה התעריף שאומץ לצורך חישוב החוב, בלי לקבל את הפרשנות המקסימלית של אף צד.
הביקורת החריפה בפסק הדין התייחסה לאופן שבו הציגה רשות המסים לוועדת המכרזים את תשלומיה. בפרוטוקול משנת 2015 הוצג תשלום חודשי של 15,540 שקל בתוספת מע"מ, ולצדו שני הסברים חשבונאיים שונים המביאים לאותו סכום: פעם כעלות 21 מנויים לפי 740 שקל, ופעם כעלות 22 מנויים לפי 670 שקל בתוספת סכום שיוחס לאחזקת חניות אחרות. כך נולד בתחשיב גם רכיב אחזקה של 38.09 שקל למקום, שלשיטת בית המשפט לא הייתה לו אסמכתה בהסכם עם מפעילת החניון. השופטת ציינה בעניין התעריף הזה כי "על פני הדברים מספר זה בא אל העולם לראשונה במסגרת פרוטוקול זה". בחקירה נגדית אמר עד מטעם הרשות: "יש איזשהו סכום שאנחנו קבענו בלי לבדוק בלי לקבל אישור בלי כלום". השופטת ציינה כי מדובר בסכומים שהרשות קבעה באופן חד-צדדי, וסיכמה את ההקשר במילים "הדברים מדברים בעד עצמם".
ואולם, לצד הביקורת הזאת, קיבלה השופטת חלק מרכזי מעמדת המדינה בעניין ההתיישנות. התביעה הוגשה ב-16 בפברואר 2021, וההתיישנות נבחנה ביחס לכל חיוב חודשי בנפרד. כאשר אין משלמים דמי שימוש עבור חודש מסוים, מתגבשת עילת תביעה כבר אז, ולא רק ביום שבו הצדדים מסיימים את ההתחשבנות או מגיעים למבוי סתום במשא ומתן. לכן חובות שנולדו לפני 16 בפברואר 2014 יצאו מגדר התביעה. השופטת הסבירה שמפעילת החניון ידעה בזמן אמת הן על השימוש בחניות והן על הפער בין דרישותיה לתשלומים שקיבלה, ויכלה לפנות לבית המשפט מוקדם יותר.
החברה ניסתה להתגבר על טענת ההתיישנות באמצעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לשיטתה, התשלומים החלקיים שהעבירה המדינה והדיונים בוועדת המכרזים היו הודאה בזכותה, שממנה צריך להתחיל מחדש את מניין השנים. בית המשפט דחה את הפרשנות הזאת: תשלום לפי סכום שהמדינה הכירה בו אינו הודאה בזכות אחרת, רחבה יותר, שעדיין שנויה במחלוקת. גם דיון באישור התקשרות עתידית לא הוכיח שהרשות הודתה בחובה לשלם את מלוא החוב עבור העבר. השופטת הזכירה כי "כוח התביעה עמד לתובעת משך כל התקופה" והדגישה שהימנעות מהגשת תביעה מטעמים עסקיים אינה משנה את מועד היווצרות החיובים.
לצורך יתרת התקופה שניתן היה לתבוע בגינה השוותה השופטת את החשבוניות החודשיות של החברה לתיעוד התשלומים שנמצא במערכת מרכב"ה של המדינה. חוות הדעת הכלכלית שהציגה החברה בחנה תקופה רחבה יותר ולא ביצעה התאמה לחיתוך ההתיישנות, ולכן לא ניתן היה לאמץ את הסכומים שבה. בית המשפט ערך את ההשוואה לחודשים הרלוונטיים, ממרץ 2014 ועד ינואר 2017, בטבלה שצורפה לפסק הדין. ההפרשים הביאו לחיוב של 552,679 שקל. כל חיוב חודשי יישא ריבית שקלית ממועד היווצרותו ועד למתן פסק הדין, בהינתן השנים שבהן לא עמד הכסף לרשות החברה.
שתי דרישות נוספות של מפעילת החניון נדחו. הדרישה המאוחרת לדמי אחזקה בגין מקומות החניה במפלס התחתון לא הופיעה בין הסעדים בכתב התביעה המתוקן, ולכן נקבע שהיא חורגת מגדר המחלוקת שהונחה לבית המשפט. גם הטענה שנגרמו לחברה נזקים נוספים בהיקף מיליוני שקלים בשל אי התשלום לא גובתה בראיות המספיקות להוכחתם, אף שמנהל החברה תיאר נזק כלכלי משמעותי. בסיום חויבה רשות המסים בסכום הקרן שנקבע, בריבית המפורטת ובשכר טרחת עורך דין של 150,000 שקל בתוספת ריבית, וכן בהשבת מחצית מאגרת המשפט בתוספת ריבית. יתרת התביעה נדחתה, בעיקר משום שהוגשה מאוחר מדי.
ת"א 36445-02-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.