בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו הרשיע חברות המחזיקות בנכסים ובעל עסק במתחם התחנה המרכזית הישנה בעבירות של החזקת נכס שמתקיים בו מפגע ביוב. אולם לא כל עבירות התברואה שיוחסו להם הוכחו: בית המשפט זיכה חלק מהנאשמים מהעבירה הנוספת של אי־מילוי דרישה להסרת המפגע, משום שהעירייה לא הוכיחה כי דרישה כזאת נמסרה להם. בהכרעת הדין הודגש ההבדל בין החובה הכללית להחזיק נכס בלי מפגע, החלה גם על כמה בעלי זכויות במשותף, לבין עבירה שתלויה במסירת הודעה ספציפית ובאי־ציות לה. שלב קביעת העונש נותר להמשך ההליך.
הפרשה החלה במפגעים שחזרו והופיעו בשנים 2020 ו־2021 במתחם התחנה המרכזית הישנה, באזור הרחובות השרון והגליל. פקחי העירייה תיעדו מי ביוב הזורמים בחצר ובמקרים מסוימים אל הרחוב, סתימות, נזילות ומכסה חסר או לא תקין של בור ביוב. חלק מכתבי האישום התייחסו לרחוב השרון 4, ואחרים לחצר הפנימית ולצנרת בסביבת רחוב הגליל 5. שאלת התברואה עצמה הייתה רק תחילת הסיפור: המחלוקת המרכזית הייתה מי מחזיק בנכס ומי אחראי מבחינה משפטית לקו שבו התגלה המפגע.
בתחילת ההליך הועמדו לדין 22 נאשמים על יסוד כתב אישום מקורי וכתב אישום מתוקן, ובהמשך צורפו גם הליכים בגין הודעות קנס. לאורך השנים הגיעו רוב הנאשמים להסדרים עם העירייה, חלקם שילמו קנסות וכתבי אישום מסוימים בוטלו. בסופו של דבר נותרה להכרעה הפלילית מחלוקת ביחס לשתי חברות המחזיקות בזכויות במתחם, לוינשטין ושיכון ובינוי, ולבעל עסק קטן שפעל בבניין. ההליך התמשך למעלה משש שנים, כלל ישיבות רבות ודיוני הוכחות שבמהלכם העידו פקחים, אנשי מקצוע ועדים מטעם ההגנה.
עיריית תל אביב-יפו טענה שהמבנה הפינתי הוא בניין אחד המחובר לחצר פנימית ומערכת ביוב משותפת, ושבעלי הזכויות בו אחראים למפגעים. מבחינתה, עצם רישומם של כמה מספרי בתים לא הפך את המתחם לשלושה נכסים נפרדים. העירייה הסתמכה על נסח הרישום, על צילומים ותכניות ועל עדויות הפקחים, שהציגו ממצאים מן הביקורות בזמן אמת. התביעה ביקשה להטיל אחריות על מי שהחזיקו בנכס, גם אם לא הם שגרמו בפועל לסתימה או לנזילה.
החברות טענו שאין להן בעלות או שליטה על החצר שבה נמצאו המפגעים, ושמערכת הביוב המדוברת היא בכלל מערכת ציבורית המצויה באחריות העירייה ותאגיד מי אביבים. לפי גרסתן, הבניין בכתובות השרון 4, הגליל 5 והגליל 7 הוא למעשה שלושה בניינים שונים, ואם כולם מתנקזים לקו משותף אין מדובר בביוב פרטי של נכס אחד. הן הציגו חוות דעת של מומחה בתחום הביוב, תכניות היסטוריות ועדויות של מי שהכירו את המתחם. נטען גם שהצנרת הוזנחה במשך שנים, ושהרשויות היו אמורות לטפל במערכת הציבורית ולא להטיל את האחריות על החברות.
בית המשפט הבהיר שמיקום הצינור בקרקע פרטית אינו מכריע לבדו את שאלת הבעלות והאחריות עליו. לפי חוק הרשויות המקומיות העוסק בביוב, קו המשרת נכס אחד עשוי להיות ביוב פרטי, בעוד שקו המנקז כמה נכסים עשוי להיות ביוב ציבורי, גם אם הוא עובר בשטח פרטי. לכן היה צורך לברר אם המבנה מחובר כיחידה אחת ואם קיימים חיבורים של מבנים נוספים למערכת שבחצר. בשאלה העובדתית הזאת נדחתה עמדת החברות.
השופט התבסס על צילומי אוויר, תשריט החלקה ותכניות סניטריות משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, שחלקן הוגשו דווקא מטעם ההגנה. מהם למד שמדובר, בלשונו, ב"בניין אחד פינתי", אף שקיימים הבדלי גובה בחלקים מסוימים ושכתובותיו שונות. עדות אחד הפקחים, סרטון שהציג בעל העסק ואף דברים של מנהל נכסי החברות תמכו במסקנה שהחלקים מחוברים. בית המשפט נתן משקל גם לכך שהמומחה מטעם ההגנה הסתמך במידה רבה על תשריט והסברים שקיבל ממנהל הנכסים, ולא על ראיה עצמאית לקיומם של שלושה מבנים נפרדים.
החברות ניסו להראות שלמערכת החצר מתנקזים גם מבנים ברחובות סמוכים, לרבות ברחוב נגב. בית המשפט קבע שלא הובאו ראיות אמינות המספיקות להוכיח חיבורים כאלה, והבהיר: "לא מצאתי לקבל את טענת ההגנה האמורה". נציג מי אביבים שהעיד בהליך לא אישר את רשימת המבנים הנוספים, והטענה לא נתמכה בממצאים מקצועיים ברורים. מנגד, ראיות ההגנה עצמה ותיעוד מן השטח התאימו למסקנה שהקו שבמחלוקת שירת את הבניין הפינתי האחד. לכן נקבע שמדובר במערכת ביוב פרטית לצורך ההליך, ולא באחריות ציבורית שמסירה מן הנאשמים את החובה להחזיק בנכס ללא מפגע.
גם בעל העסק הקטן הציג קו הגנה נפרד. הוא הסביר שבמשך שנים התלונן על הביוב, הזמין תיקונים ושילם מכיסו, ושבנסיבות של בעלויות משותפות ומחלוקות עם חברות נדל״ן גדולות עשה ככל שיכול כדי לגרום לתיקון התקלות. הוא ביקש ליהנות מהגנה החלה בעבירות של אחריות קפידה, אשר לגביהן הסביר השופט כי "מדובר בעבירה שאין צורך להוכיח לצורך הרשעה בה מחשבה פלילית רגילה". במקרים כאלה אפשר להימנע מהרשעה כאשר מוכח שהנאשם לא היה מודע, לא התרשל ועשה כל שניתן למניעת העבירה. לשיטתו, מי שניסה שוב ושוב לסלק מפגע שאינו יכול לשלוט בכל מקור שלו אינו צריך לשאת באותה אחריות כמי שלא פעל.
בית המשפט הכיר בקושי האנושי אך לא מצא שההגנה המשפטית הוכחה. השופט כתב: "אני מבין ומזדהה עם מצוקתו של הנאשם", אך הבחין בין מצוקה זו לבין תנאי הפטור מאחריות. בעל העסק ידע היטב על המפגעים, ראה אותם ואף הגיש תלונות, עובדה שהקשתה על טענת היעדר המודעות. השופט בחן גם פסיקה המאפשרת במקרים חריגים הגנה למי שהיה מודע למפגע אך לא הייתה לו יכולת מעשית להסירו, וקבע שהמקרה הנוכחי שונה. לא הוכח שבעל העסק היה חסר יכולת לבצע תיקון בעצמו ולדרוש לאחר מכן השתתפות מבעלי זכויות אחרים. בית המשפט אף אמר שהוא מבין את מצוקתו של בעל העסק מול החברות הגדולות, אבל קבע שהנסיבות האלה רלוונטיות בעיקר לענישה ולא לעצם האחריות הפלילית.
גם טענות נוספות נדחו. בעל העסק ייחס חלק מן הנזקים לכריתת עץ שביצעה העירייה, אך לא הוכיח קשר למפגעים שתועדו בשנים הרלוונטיות. בקשתו לערוך סיור שיפוטי במתחם נדחתה משום שהיו בפני בית המשפט צילומים רבים, תכניות וסרטון מן המקום. בקשה מאוחרת להגיש מכתב של החברות משנת 2024 לא התקבלה, משום שלא הוסבר מדוע לא הוגש בשלב העדויות וכיוון שלא נמצא שהוא מצדיק פתיחה מחדש של שלב הראיות.
על בסיס כל אלה נקבע שעבירת החזקת נכס עם מפגע, לפי סעיף 2(א) לחוק העזר, הוכחה ביחס לכל הנאשמים שנותרו לדין וביחס לכתבי האישום הרלוונטיים. סעיף אחר בחוק העזר, 5(ב), מחייב יסוד נוסף: הוכחה שנמסרה דרישה כדין לסילוק המפגע ושהמחזיק לא מילא אותה. כאן נוצר הפיצול בתוצאה. העירייה הציגה אישור מסירה של דרישה לחברת שיכון ובינוי, אך לא הציגה דרישות מקבילות שנמסרו לחברת לוינשטין או לבעל העסק. לכן לא ניתן היה להרשיע את השניים בעבירת אי־מילוי דרישה, גם אם ידעו שהמפגע קיים.
בהכרעת הדין הורשעה לוינשטין בחמש עבירות של החזקת נכס עם מפגע וזוכתה מהעבירה הנוספת של אי־מילוי דרישה. שיכון ובינוי הורשעה בשתי עבירות של החזקת נכס עם מפגע ובעבירה נוספת של אי־קיום דרישה שהוכח כי נמסרה לה. בעל העסק הורשע בעבירה אחת של החזקת נכס עם מפגע וזוכה מעבירת אי־מילוי הדרישה. השופט קבע כי הטיעונים על חלוקת האשמה, היכולת לתקן והמאמצים שנעשו יישקלו בשלב העונש; בהכרעת הדין עצמה לא הוטלו עדיין קנסות או עונשים חדשים על שלושת הנאשמים.
ההליך המרכזי מבין ההליכים שאוחדו: פק"ח 21089-07-20.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.