טכנוסו מערכות בקרה בע״מ חויבה לשלם לעובד ששירת במילואים ממושכים 509,151 ש״ח בגין שכר שלא שולם, זכויות סוציאליות ופיצויים. העובד, ששימש מנהל טכנולוגיות ראשי, טען כי שכרו הופחת ובהמשך לא שולם במשך חמישה חודשים, אף שהחברה קיבלה עבורו תגמולי מילואים מהמוסד לביטוח לאומי. החברה טענה לקשיים תזרימיים ולזכות לקזז תשלומים עודפים ששילמה בעבר. בית הדין לעבודה דחה את טענת הקיזוז, קבע שהחברה הפרה את חובותיה, והכיר בהתפטרות העובד ככזו שמזכה בפיצויי פיטורים. עם זאת, התביעה האישית נגד מנהל החברה ובעלת מניות הרוב נדחתה.
התובע עבד בחברה, המפתחת ומשווקת מערכות לניהול חניונים, מיוני 2023 עד אוגוסט 2025. מספטמבר 2023 שכרו החודשי נקבע ל־55,000 ש״ח ברוטו, כולל תוספת גלובלית לשעות נוספות. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל גויס לשירות מילואים ממושך, ובמקביל התמודד, לפי פסק הדין, עם פינוי משפחתו מביתם. יחסי העבודה נמשכו בתקופת השירות, והחברה קיבלה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בגינו.
בתחילת תקופת המילואים המשיכה החברה לשלם לעובד שכר בהתאם להסכם. ממאי 2024 פחת התשלום לכ־37,000 ש״ח בחודש, בדומה לגובה תגמולי המילואים. מפברואר עד יוני 2025 לא שילמה לו שכר כלל. לפי האישורים שהוגשו, עבור חמשת החודשים האלה הועברו לחברה תגמולי מילואים בסך 177,866 ש״ח, אך הם לא הועברו לעובד. בית הדין קבע כי ״החובה לשלם לעובד את התשלום המגיע לו בתקופת שירות המילואים היא חובה עצמאית המוטלת על המעסיק״, ואינה מותנית בקבלת הכספים מביטוח לאומי או במצבו התזרימי של המעסיק.
החברה טענה כי בחודשים קודמים שילמה שכר גבוה מהתגמולים שקיבלה, ולכן נוצר חוב של העובד שניתן לקזזו. באחד מחישוביה נקבה בחוב של 231,829 ש״ח, ובחישוב אחר הופיע סכום נמוך יותר. בית הדין דחה את הטענה: ״עצם העובדה שהחברה שילמה לתובע שכר העולה על תגמולי המילואים שקיבלה בגינו אינה הופכת את ההפרש לחוב של התובע כלפיה״. התשלומים נבעו מהסכם העבודה, ולא הוכח שניתנו כהלוואה או כמקדמה שעל העובד להשיב.
לכך נוספה התכתבות מאוקטובר ונובמבר 2024, שבה מצא בית הדין כי הצדדים הגיעו להסדר כולל: העובד ויתר בין היתר על מענק אי תחרות בגובה 200,000 ש״ח, והחברה ויתרה על דרישת השבת תשלומי העבר. מנהל החברה טען שהמסמך החתום עסק רק בביטול המענק, אולם ההתכתבויות בזמן אמת, לרבות הודעה שלפיה החובות הישנים נמחקו, לא תמכו בגרסתו. גם הנימוקים שהציג במהלך תקופת אי התשלום עסקו בקשיי תזרים ובהמתנה לתגמולים, ולא בהפעלת קיזוז. תחשיבי החברה ותלושיה לא הוסברו די הצורך, והיא לא העידה איש מקצוע שהיה יכול לבססם.
בית הדין קבע כי החברה חייבת להשלים הפרשות פנסיוניות בסך 59,411 ש״ח. הוא דחה את הטענה שהפחתת בסיס ההפרשות הוסכמה עם העובד, משום שבתקופת מילואים נדרש היתר של ועדת התעסוקה לפגיעה מסוג זה, והיתר כזה לא הוכח. עוד חויבה החברה להשיב 1,485 ש״ח שנוכו משכר העובד בתקופה שבה קיבל שכר אך לא הוכח שהועברו לקופה.
לאחר פניות והתראות חוזרות, ואף לאחר הגשת תביעה ביולי 2025, לא שולמו חובות השכר. באוגוסט הודיע העובד על התפטרות בדין מפוטר. בית הדין קבע כי אי תשלום במשך חמישה חודשים ואי ביצוע הפקדות מצדיקים הכרה בהתפטרות כמזכה בפיצויי פיטורים, וחייב את החברה בהשלמת פיצויים בסך 83,362 ש״ח. הוא גם קבע שבנסיבות החריגות לא היה על העובד להמשיך לעבוד בתקופת הודעה מוקדמת נוספת, ולכן ניכוי בסך 103,020 ש״ח שנרשם בתלוש בגין העדר הודעה מוקדמת היה פסול ובטל. אין בכך, הדגיש, חיוב בהשבת כסף שלא נוכה בפועל מתשלום שבוצע.
מחלוקת נוספת נגעה לחופשה שנתית. בחלק מהתלושים נמחקה יתרה שנצברה, ובאחד מהם נרשם ניצול של ימי חופשה בזמן שהעובד שירת במילואים. החברה לא הציגה פנקס חופשה מסודר, ומנהלה אישר כי ייתכן שאיפוס היתרה נעשה בטעות, ואמר בחקירה: ״כנראה פה בטעות היה איפוס בגלל זה גם לא שולם לו״. בשים לב להסכם העבודה ולצווים המיוחדים שנגעו לצבירת חופשה בתקופת מילואים, פסק בית הדין 137,500 ש״ח עבור 55 ימי חופשה. עוד נפסקו 2,203 ש״ח הפרשי דמי הבראה, 4,600 ש״ח להשבת ניכוי משכר ו־2,724 ש״ח להחזר הוצאות נסיעת עבודה.
ביחס לתלושי השכר נקבע כי חלקם לא נמסרו במועד וחלקם שונו בדיעבד ללא הסבר חשבונאי מספק, באופן שפגע באמינות הרישומים וביכולתו של העובד לבדוק את זכויותיו. בית הדין פסק בגין ההפרות 15,000 ש״ח. בנוסף נפסקו 25,000 ש״ח בשל עוגמת נפש, לנוכח חומרת הפגיעה בעובד במהלך שירות מילואים ממושך ובנסיבות המשפחתיות שתוארו. בית הדין נמנע מפסיקת פיצויי הלנה בשל מחלוקת כספית ממשית וקשיי ניהול ותזרים, אך חייב בריבית לפי המועדים שנקבעו בפסק הדין.
למרות חומרת ההפרות לא מצא בית הדין עילה להרמת מסך נגד בעל השליטה ונגד מ.א.ק יזמות ופיתוח בע״מ, המחזיקה ברוב מניות טכנוסו. הוא הדגיש את הצורך להבחין בין חבות המעסיקה לבין חיוב אישי: לא הוכחו הברחת נכסים, ערבוב נכסים או שימוש פסול במבנה החברה באופן המצדיק הרמת מסך. גם הטענה לאחריות אישית של המנהל בשל גרם הפרת חוזה לא הוכחה. בית הדין קבע שמדובר ב״הפרות שאין להקל בהן ראש״, אך הן אינן יוצרות לבדן חבות אישית של בעלי החברה ומנהליה.
החיוב הכולל בקרן הועמד על 509,151 ש״ח, בתוספת ריבית שקלית בהתאם למועדים הקבועים בפסק הדין. טכנוסו חויבה גם ב־3,000 ש״ח הוצאות משפט וב־35,000 ש״ח שכר טרחת עורך דין, ונדרשה למסור לעובד טופס 161 ומכתב לשחרור הכספים שנצברו בקופות הגמל. התביעה נגד שני הנתבעים האחרים נדחתה ללא צו להוצאות לטובתם.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.