פער של שנים בין מתחם המאסר שקבע בית המשפט לבין העונש שנגזר בפועל עמד במרכז גזר דין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. השופט אלון גביזון קבע מתחם של 30 עד 50 חודשי מאסר לאישה שגנבה מוצרי פארם, המשיכה בנסיעה כשמנהל החנות על מכסה רכבה, גרמה לנפילתו ולפציעתו ולא עצרה לסייע לו. למרות חומרת העבירות, גזר עליה תשעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לאחר שהשתכנע כי מדובר במקרה המתאים לחריגה משמעותית מן המתחם מטעמי שיקום ומצב נפשי.
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מתוקן בגניבה, בחבלה בנסיבות מחמירות ובהפקרה לאחר פגיעה. ההודאה נעשתה במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה על העונש. האירוע התרחש ב־8 בנובמבר 2020 בחנות הפארם Be במתחם ביג בבאר שבע, שאליה הגיעה הנאשמת ברכב עם שתי נשים נוספות. השלוש נטלו בשמים ותמרוקים מן המדפים, יצאו מן החנות ללא תשלום והגיעו לרכב שחנה בסמוך.
מנהל החנות הבחין בחסרונם של מוצרים ויצא אחריהן. הוא דרש להחזיר את הסחורה, השיב לידיו חלק מן המוצרים ועמד בחזית הרכב תוך שהוא מתקשר למשטרה. הנאשמת ניסתה להתחיל בנסיעה כדי לצאת מהמקום, אך מנהל החנות המשיך לחסום את הדרך. עובד נוסף הגיע ועמד לידו. בשלב מסוים יצאה הנאשמת מהרכב, מסרה לעובד בשמים נוספים וחזרה להגה.
לפי העובדות שבהן הודתה, כאשר הרכב החל להתקדם זז העובד הצידה, ואילו מנהל החנות התיישב על מכסה המנוע, בגבו לשמשה הקדמית, בניסיון למנוע את ההימלטות. הנאשמת המשיכה לנסוע לכיוון היציאה מהמתחם, הגבירה את המהירות והסיטה את הרכב לימין ולשמאל. מנהל החנות נפל אל הכביש ונחבל בראשו. נגרמו לו שבר בגולגולת וחבלות נוספות, והוא אושפז להשגחה בבית החולים סורוקה. הנאשמת לא עצרה להזעיק עזרה, אף שחשדה כי נפגע באופן חמור, והמשיכה להימלט.
המדינה עתרה למתחם עונש של ארבע עד שש שנות מאסר, וביקשה לגזור שלוש שנות מאסר בחריגה לקולה מטעמי שיקום. ההגנה, לעומתה, הציעה מתחם של תשעה עד 36 חודשי מאסר וביקשה להסתפק בעבודות שירות. המדינה עמדה בטיעוניה לעונש על הערכים שנפגעו ועל הסכנה שהייתה כרוכה בהמשך נהיגה כשהנפגע על מכסה המנוע. היא ביקשה ענישה ממשית ומרתיעה, וטענה שגם נוכח נסיבותיה האישיות של הנאשמת אין מקום לאמץ את ההמלצה השיקומית של שירות המבחן במלואה. ההגנה הדגישה את ההודאה, את חלוף הזמן, את הטיפול שעברה הנאשמת ואת הסיכון להידרדרות מצבה אם תיכלא.
לשופט הוגשו כמה תסקירים של שירות המבחן וחוות דעת פסיכיאטריות. מהתסקיר הראשון עלה כי הנאשמת, אם לארבעה ילדים, תיארה ילדות ונישואים קשים, התמודדות עם אלימות במשפחה וקשיים נפשיים מתמשכים. הדברים הובאו במסגרת טענותיה ובדיקות גורמי הטיפול, ולא כקביעה שיפוטית על אשמת אדם אחר. הנאשמת תיארה תחושות מצוקה בזמן ביצוע העבירות, לקחה אחריות על המעשה והביעה חרטה; השירות התרשם מקשיי ויסות ומצורך בטיפול ארוך טווח.
לאחר דחיות שנועדו לבחון את התקדמותה השתלבה הנאשמת בשיחות פרטניות ובקבוצה טיפולית של נשים עוברות חוק, פנתה להערכה פסיכיאטרית וקיבלה סיוע בהסדרת עניינים כלכליים ומשפחתיים. שירות המבחן תיאר תחילה התקדמות, ובהמשך גם החמרה במצב הנפשי שחייבה טיפול מוגבר ואשפוז ביתי. למרות התנודות סברו גורמי הטיפול כי נוצרה מחויבות משמעותית לתהליך וכי החמרה בעונש עלולה לפגוע בהתקדמותו. ההמלצה הסופית הייתה צו מבחן ו־300 שעות שירות לתועלת הציבור, בלי מאסר מאחורי סורג ובריח.
לצד נתונים אלה הביא השופט בחשבון את ההרשעה הנוספת של הנאשמת בעבירת רכוש משנת 2023, המתייחסת למעשה שבוצע בשנת 2022. בית המשפט ציין כי בעת ביצוע העבירות בתיק הנוכחי לא היה לה עבר פלילי, וכי מאז האירוע לא הסתבכה בעבירות נוספות מעבר לאותה עבירת רכוש, שהתרחשה לפני שהחלה בטיפול. הוא נתן משקל גם לכך שכתב האישום בגין אירוע 2020 הוגש כשלוש שנים לאחר המעשה, ולהודאה שחסכה את ניהול ההוכחות.
בחינת חומרת האירוע לא נדחקה מפני הנסיבות האישיות. השופט עמד על הפגיעה בגופו ובביטחונו של מנהל החנות ועל חומרת השימוש ברכב בנסיבות שבהן אדם ישב על מכסה המנוע, וכן על אי־הושטת הסיוע לאחר הנפילה. לאחר סקירת מדיניות הענישה נקבע מתחם של 30 עד 50 חודשי מאסר בפועל לכלל העבירות כאירוע אחד. בית המשפט ציין כי אלמלא האפשרות לחרוג מטעמי שיקום היה גוזר את העונש בתחתית המתחם, 30 חודשי מאסר.
הבסיס לחריגה היה סעיף 40ד לחוק העונשין, המאפשר סטייה מטה ממתחם הענישה כשנאשם השתקם או כשקיים סיכוי ממשי שישתקם. השופט הבהיר כי מדובר בסמכות שיש להפעיל בזהירות, ולא בכל תהליך טיפולי חיובי. הוא עמד על כך ששירות המבחן ממליץ, אך בית המשפט הוא שמאזן בין שיקום לבין הלימה והרתעה. במקרה הנוכחי שוכנע כי המשך השיקום והטיפול הפסיכיאטרי מצדיקים חריגה ניכרת, וכי מאסר בכלא עלול לערער את היציבות שהושגה. השופט הסביר כי "מצאתי להעדיף ענישה שיקומית אשר תאפשר לנאשמת להמשיך ולשקם את חייה".
עם זאת, השופט לא אימץ את ההמלצה להסתפק בשירות לתועלת הציבור. בגזר הדין נקבע כי לנוכח חומרת העבירות האינטרס הציבורי אינו יכול להסתפק בענישה מסוג זה בלבד, ולכן הוטל מאסר בעבודות שירות בצירוף צו מבחן. השופט התייחס גם לנהיגה והעמיד את פסילת הרישיון בפועל על 24 חודשים, אף שמתחם הפסילה שנקבע היה שלוש עד חמש שנים, כדי שלא לפגוע יתר על המידה באפשרות השיקום.
בסופו של דבר נגזרו תשעה חודשי מאסר בעבודות שירות, צו מבחן לשנה, פסילת רישיון לשנתיים, פסילה מותנית ומאסרים מותנים בגין עבירות נוספות. עבודות השירות נקבעו במתנ"ס נווה זאב בבאר שבע, בכפוף להוראות הממונה. הנאשמת חויבה לשלם לנפגע פיצוי של 3,000 שקל. השופט ציין שהסכום נקבע באומדן נוכח היעדר מסמכים רפואיים ותסקיר נפגע עבירה, ולא כהערכה ממצה של מלוא הנזק. ההכרעה משקפת החלטה עונשית חריגה המבוססת על נסיבות השיקום הפרטניות של הנאשמת, לצד הכרה מלאה בחומרת מעשיה.
ת"פ 22477-08-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.