בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הורה למוסד לביטוח לאומי להשיב לתובעת את מלוא הסכומים שקוזזו מקצבאות האבטלה והנכות שלה בגין חובות ישנים בדמי אבטלה ובקצבאות ילדים, להחזיר סכומים ששילמה במסגרת הסדרי פריסה ולבטל את יתרת החובות, ככל שנותרה. ההרכב בראשות השופט אלעד שביון, ובהשתתפות נציגת הציבור טליה יופה ונציג הציבור איל רחלי, קבע כי הפסקות ממושכות בפעולות הגבייה חייבו, לפי נוהל המוסד עצמו, ביטול של 100% מהחובות.
התביעה עסקה בשורת החלטות שקיבל המוסד במהלך 2024. בין היתר, קוזזו מדמי האבטלה של התובעת 1,594 שקל והפרשי הצמדה בסך 769 שקל בגין "חוב אבטלה קודם". בהמשך התקבלו החלטות נוספות על קיזוזים ועל ביטול חלקי בלבד של יתרות החוב. בעניין קצבאות הילדים הותירה ועדה לבחינת חובות יתרת חוב נומינלית בסך 4,175 שקל, לאחר שבשלבים שונים בוטל חלק מהחוב. החל מאוגוסט 2025 המשיך המוסד, לפי פסק הדין, לקזז את יתרת חוב האבטלה מקצבת הנכות של התובעת.
התובעת ביקשה לבטל את ההחלטות, להשיב את הסכומים שקוזזו ולבטל במלואם את חובות האבטלה וקצבאות הילדים. היא דרשה גם להחזיר סכומים ששילמה במסגרת שני הסדרי חוב: הסדר בסך כולל של 5,026 שקל בגין דמי אבטלה והסדר נוסף בסך כולל של 2,489 שקל בגין קצבאות ילדים. לפי פסק הדין, היא חיה מחוץ לישראל מיולי 2002 עד יולי 2022, ואז שבה לישראל והוכרה כתושבת חוזרת.
עוד לפני חזרתה פנתה התובעת למוסד בעניין חובות ישנים. בפברואר 2021 ביקשה לבטל חוב בהבטחת הכנסה, ובמרץ אותה שנה הודיע לה המוסד כי ועדה לבחינת חובות החליטה לבטל 100% מיתרת חוב בסך 9,182 שקל, בין היתר בשל גילו של החוב. בהמשך ביקשה לבטל גם חוב בקצבאות ילדים. ועדה אחת ביטלה 40% מהיתרה, ובהחלטה מאוחרת יותר בוטלו 50% מן היתרה שנותרה, כך שהביטול הכולל הגיע ל-70%.
המחלוקת המרכזית בבית הדין נגעה למשמעות הזמן הרב שבו לא בוצעו פעולות גבייה. בפסק הדין נבחן נוהל המוסד לביטול חובות, ובית הדין קבע כי כאשר פרק הזמן שבו לא נעשתה גבייה עולה על שבע שנים, הנוהל מוביל לביטול מלא של החוב. בעניין חוב האבטלה ציין בית הדין כי גם לפי גרסת המוסד, פעולת הגבייה האחרונה בוצעה ב-1 ביוני 2011, ואילו הקיזוז הבא נעשה במרץ 2024. "בין כך ובין כך", קבע בית הדין, חלפו כ-13 שנים, ולכן היה על הוועדה לבטל 100% מהחוב.
בעניין קצבאות הילדים בחן בית הדין את המכתבים שהציג המוסד ואת מועדי פעולות הגבייה. הוא מצא כי גם בהנחה שחלק מהמכתבים היו פעולות גבייה תקינות, היו תקופות העולות על שבע שנים ללא גבייה. לכן נקבע כי גם חוב זה היה צריך להתבטל במלואו לפי נוהל המוסד.
המוסד טען בסיכומיו כי התובעת לא עדכנה על יציאתה מהארץ לתקופה ממושכת, כי התנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וכי יש לייחס לה אשם תורם. בית הדין דחה את הטענות וקבע: "טענות הנתבע כאמור לא הוכחו". מעבר לכך הוסיף כי לנוכח תקופה של יותר משבע שנים ללא גבייה, גם אם הייתה לתובעת אשמה במעשה או אשמה מופחתת, נוהל המוסד קובע ביטול של 100% מהחוב.
באשר להסדרי התשלום, בית הדין קיבל את גרסת התובעת שלפיה חתמה עליהם בעקבות הקיזוזים מקצבתה ומתוך צורך לכלכל את עצמה. הוא הוסיף כי בחלוף יותר משני עשורים לא ניתן לדרוש ממנה להוכיח שלא קיבלה את הקצבאות והגמלאות שהמוסד ייחס לה.
בסופו של דבר התקבלה התביעה. המוסד נדרש להשיב את מלוא הסכומים שקוזזו מקצבאות האבטלה והנכות בגין החובות הישנים, להחזיר את מלוא הסכומים ששולמו במסגרת הסדרי פריסת החוב ולבטל את יתרת החובות בדמי אבטלה ובקצבאות ילדים המתייחסים לתקופות שנדונו. מאחר שהתובעת יוצגה באמצעות הסיוע המשפטי, לא נפסקו הוצאות.
ב"ל 69890-11-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.