תביעה על 90 הודעות פרסומת שקיבלה לקוחה ממקס איט פיננסים בע"מ נראתה בתחילתה כמו חשבון פשוט: מספר הודעות כפול הפיצוי האפשרי לפי חוק התקשורת. אלא שפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות בנצרת-נוף הגליל הפך את הסיפור למורכב יותר. מצד אחד נקבע שמקס לא הוכיחה הסכמה תקפה לחלק מההודעות וחויבה בפיצוי. מצד אחר, התובעת ידעה כיצד להסיר את עצמה, קיבלה בכל הודעה אפשרות לעשות זאת, ובמשך כשנה וחצי אפשרה לעשרות הודעות להצטבר. התוצאה הייתה פיצוי של 5,300 שקל בלבד, ולא 39,900 שקל שנתבעו.
צריכים עו"ד?
הפרק הראשון החל ביולי 2024. התובעת הייתה בעבר לקוחה של מקס ונתנה בשנת 2021 הסכמה לקבלת דיוור שיווקי. ב-23 ביולי 2024 ביקשה להסיר את עצמה. למרות זאת, בימים שלאחר מכן הגיעו לטלפון שלה הודעות נוספות. מקס טענה שמנגנון ההסרה לא קלט את הבקשות הראשונות, אך לא הצליחה להסביר מדוע, כאשר מספר הטלפון שאליו נשלחו הודעות ההסרה היה נכון.
התובעת טענה שהחוק נועד בדיוק למקרים כאלה, וטענתה הייתה שהמסרונים "נשלחו בניגוד לאמור בסעיף 30א לחוק התקשורת" לאחר שביקשה להסיר את עצמה. נמען הודיע שאינו מעוניין בפרסומות, ובכל זאת ההודעות המשיכו. מבחינתה, כל הודעה נוספת היא הפרה עצמאית. היא ויתרה על הודעה אחת מן הרשימה ותבעה בגין היתר סכום כולל של 39,900 שקל. ביחס להמשך התקופה טענה שלא נתנה למקס אישור חדש לקבל דברי פרסומת.
מקס טענה מנגד שהלקוחה נתנה לאורך השנים הסכמות שיווקיות שונות, והסבירה כי ביום 19 באוגוסט 2025 "קיבלה שדר מאת בנק לאומי להנפקת כרטיס חיוב עבור התובעת", שבמסגרתו נמסר כי היא מאושרת בערוצים שיווקיים. החברה הציגה את האישור כמקור שממנו חודשה ההרשאה לשלוח הודעות. עוד טענה שההודעות עצמן כללו אפשרות פשוטה להסרה ושאי-השימוש בה לאורך זמן צריך לקבל משקל משמעותי בהערכת הפיצוי.
הרשם הבכיר סולימאן עאמר חילק את ההודעות לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, מיד לאחר בקשת ההסרה ביולי 2024, הוא קבע שמקס לא נתנה הסבר מספק לכשל. העובדה שהחברה ניהלה מערכת אוטומטית אינה מעבירה אל הלקוחה את האחריות לכך שבקשת הסרה תקינה לא נקלטה. עבור שבע ההודעות שנשלחו לאחר הבקשה נפסק פיצוי של 500 שקל לכל הודעה, בסך 3,500 שקל.
התקופה השנייה החלה לאחר אוגוסט 2025. מקס הציגה רישום שלפיו התקבל אישור שיווקי באמצעות בנק לאומי, אך בית המשפט קבע שלא הוכח שהאישור שנרשם אכן משקף הסכמה תקפה של התובעת לקבל פרסומות ממקס. לא הובאה ראיה מספקת למעמד שבו ניתנה ההסכמה ולא הוכח תוכנה המדויק. לכן גם שלוש ההודעות הראשונות בתקופה הזו זיכו את התובעת בפיצוי, הפעם בסך 600 שקל לכל הודעה, 1,800 שקל בסך הכול.
מכאן פסק הדין משנה כיוון. לאחר שלוש ההודעות הראשונות המשיכה התובעת לקבל עשרות מסרונים במשך תקופה ארוכה. היא לא ביקשה שוב להסיר את עצמה, אף שבכל אחת מן ההודעות הופיעה אפשרות הסרה ואף שהוכח שהיא ידעה להשתמש בה. בית המשפט לא קבע שבכך נוצרה הסכמה לקבל פרסום, וגם לא שההודעות הפכו מותרות. הוא קבע שההתנהלות משפיעה על הפיצוי, שממילא נתון לשיקול דעת ולא נועד להפוך את החוק למנגנון לצבירת סכומים ללא גבול.
השיקול הזה נקשר לחובת תום הלב ולהקטנת הנזק. בית המשפט ציין שהתובעת אינה נמען חסר אונים מול מערכת שאינה מאפשרת יציאה. להפך, היא הפעילה את מנגנון ההסרה בעבר. כאשר במשך כשנה וחצי היא קיבלה הודעות שכל אחת מהן הציגה דרך להסרה ולא עשתה דבר, לא נמצא מקום לפסוק סכום נוסף על 80 ההודעות ויותר שנותרו.
בית המשפט גם הבחין בין עצם ההפרה לבין שיעור הפיצוי הסטטוטורי. החוק מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, אך אינו מחייב סכום מרבי על כל מסרון. לכן מספר ההודעות הוא נתון חשוב, אך הוא אינו המשתנה היחיד. במקרה הזה ההתנהלות לאחר חידוש המשלוח, משך הזמן והאפשרות המעשית להפסיקו הובילו לצמצום חד של הסכום ביחס לתביעה.
הפיצוי הכולל הועמד על 5,300 שקל. בית המשפט לא פסק הוצאות, בין היתר לנוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק ואופן ניהול ההליך.
הסיפור אינו מעניק למפרסם רישיון להמשיך לשלוח הודעות רק משום שהנמען אינו מסיר את עצמו שוב. בית המשפט דווקא קבע שמקס כשלה בהוכחת ההסכמה בשתי נקודות זמן. אבל הוא גם סירב לקבל מצב שבו עצם הכשל הופך להזמנה לצבור הודעות במשך חודשים ארוכים לצורך תביעה עתידית. ההכרעה משאירה את האיסור על ספאם במקום, ובאותה נשימה מחברת את גובה הפיצוי להתנהגות שני הצדדים. מספר התיק: ת"ק 88126-05-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.