סכסוך בין שני שכנים בירושלים הספיק לעבור בוררות, אישור של פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי, הליכי הוצאה לפועל, הבהרה שבוטלה בבית המשפט העליון, תביעה שנמחקה והליך נוסף שהוחזר לאחר ערעור. כשהצדדים שבו לבית משפט השלום וביקשו הכרעה מעשית על קירות, גדרות, מצלמה וחפצים בחצר המשותפת, התברר שהשנים הרבות של התדיינות לא פתרו בעיה בסיסית יותר: גם הפעם לא הובאה תשתית מסודרת שמראה לבית המשפט בדיוק מה נבנה, היכן נמצא כל פריט ומהי הזכות הקניינית שעליה נשען כל סעד. התביעה והתביעה שכנגד נדחו.
עורכי הדין שלנו
התובע ביקש לחייב את שכנו להשיב לקדמותן עבודות שביצע לטענתו ללא זכות. בין היתר טען לסגירת מרפסת פתוחה, להפיכת חלון לדלת רחבה, להריסת מחיצה שהפרידה בין חלקים בחצר ולהתקנת מצלמה הפונה לשטחו. הוא הוסיף דרישה לפיצוי של 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש ופגיעה בפרטיות. לשיטתו, מדובר בשינויים ברכוש המשותף ובהסגת גבול שאין להשלים עמם.
השכן דחה את הטענות והגיש תביעה שכנגד. הוא הסתמך בעיקר על פסק בוררות ישן שקבע חלוקת שימושים בחצר וביקש לסלק חפצים ו"זבל", כלשונו, משטח שלטענתו מיועד לשימושו הבלעדי. הוא גם דרש הריסת קיר שסומן בתמונות שצורפו לכתב התביעה שכנגד. מבחינתו, התובע הוא שהמשיך להחזיק ולהניח חפצים בשטח שאינו אמור לשמש אותו.
אלא שהבוררות עצמה יצרה חלק מן הסבך. פסק הבוררים משנת 2015 אושר בבית המשפט וקבע, בין היתר, שלכל משפחה תהיה חזקה ייחודית בחלקים מסוימים. בהמשך ניסו הבוררים להבהיר את הגבולות באמצעות תשריט מדידה וקביעות מפורטות יותר, אולם ההבהרה בוטלה משום שניתנה באופן שחרג מהבהרה טכנית בלי לקיים דיון מסודר. מכאן נותר פסק בוררות מחייב, אך כזה שלא היה מפורט דיו לצורך אכיפה פשוטה.
בית המשפט כבר העיר בהליך קודם כי הצדדים לא הניחו "תשתית עובדתית סדורה וממוסמכת". לאחר שהתיק חזר אליו, השופטת מיכל הירשפלד בדקה שוב את הראיות וקבעה שהבעיה נשארה. התובע לא צירף תמונות שמאפשרות לזהות את המרפסת שלטענתו נסגרה, את מיקום הפתח שהפך לדלת או את המחיצה שלטענתו נהרסה. גם הנתבע לא הגיש חומר שמאפשר למקם בוודאות את החפצים ביחס לשטחי השימוש שנקבעו בבוררות.
ביחס לסגירת המרפסת נוסף קושי אחר: במהלך החקירה התברר שהתובע אישר את חתימתו על מסמך הסכמה לביצוע עבודות הטעונות היתר. בית המשפט קבע כי לאחר שנתן הסכמה, אין הוא יכול לבסס סעד על טענה הפוכה כאילו עצם העבודה נעשתה ללא הסכמתו. באשר למחיצה, לא הוכח שהנתבע הוא שהרס אותה ולא הובהר אם אותה מחיצה הייתה בכלל בנויה בהיתר.
גם הטענה בעניין המצלמה נדחתה. הנתבע הסביר שהתקין אותה לצורכי שמירה על ביטחונו ורכושו. בית המשפט קבע כי מותר לו לצלם את החצר המשותפת, וכי התובע לא הוכיח שהמצלמה מצלמת את פנים דירתו או שטח פרטי שאינו חלק מהחצר. ללא ראיה כזו, לא הונחה תשתית לצו הסרה או לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות.
הפער בין ריבוי ההליכים לבין איכות התשתית הראייתית היה משמעותי במיוחד. פסק הבוררות סיפק מסגרת לחלוקת השימושים, אבל בהליך הנוכחי נדרש כל צד להראות כיצד אותה מסגרת חלה על השינויים והחפצים שקיימים כיום בשטח. בית המשפט לא היה יכול להשלים את המיקום והזיהוי מתוך ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך בלבד.
בתביעה שכנגד התברר שהקיר שהנתבע ביקש להרוס כבר אינו קיים. הוא אישר בחקירתו: "היום אין קיר כזה". נותרה דרישתו לפנות "גרוטאות" וחפצים, אך גם כאן לא היה ברור מן התמונות היכן בדיוק הם מונחים ואם הם נמצאים בשטח שהוקצה לו לשימוש ייחודי. התמונות שצורפו היו משנת 2018, ובית המשפט ציין כי ללא הסבר ניתן בעיקר להתרשם מה"אנדרלמוסיה" ששררה במקום, לא להסיק מהן זכויות מדויקות.
השופטת ציינה שהמסלול הטבעי ביותר לפתרון המחלוקת היה אולי לשוב למסגרת הבוררות ולהשלים בהליך מסודר את ההבהרות הדרושות. הדבר נבחן בעבר, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה. מאחר שהתיק עמד להכרעה בבית המשפט, היה צורך לפסוק לפי החומר שהובא, והחומר הזה לא הספיק כדי להעניק לאף אחד מהם את הסעד שביקש.
בסיכום נדחו גם התביעה וגם התביעה שכנגד, וכל צד נדרש לשאת בהוצאותיו. אחרי שנים של הליכים, פסק הדין ממחיש שהיקף הסכסוך אינו מחליף הוכחה: ככל שהמחלוקת על כמה מטרים של חצר נעשית מורכבת יותר, כך גדל הצורך בתשריט ברור, בתמונות עדכניות ובעדות מקצועית שמחברת בין פסק הבוררות לשטח. אלה בדיוק הדברים שלא הובאו. מספר התיק: ת"א 31968-08-19.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.