בפסק דין חריף במיוחד דחה בית משפט השלום בחיפה תביעה שטרית על 181,615 שקל שהגישה רואת חשבון שהיא גם עורכת דין, וקבע כי גרסתה ביחס להלוואות שבגינן נמסרו לכאורה שני שיקים הייתה רצופה סתירות וחסרת אמינות. התובעת ביקשה לחייב חברה לעבודות תשתית ואדם נוסף בפירעון השיקים; הנתבעים טענו שהם ניתנו בעסקת ניכיון שלא יצאה לפועל וללא תמורה. השופט הבכיר רמזי חדיד קבע שהנתבעים הפריכו את הקשר בין השיקים להלוואות שתוארו בבקשת הביצוע, ומתח ביקורת גם על ניסיון התובעת להתחמק מהחובות המוטלות על מלווה לפי חוק אשראי הוגן. התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם לנתבעים 40,000 שקל הוצאות.
התביעה החלה בבקשה לביצוע שני שיקים שנמשכו מחשבון ליאור חוצבי הארץ בע"מ: האחד על 55,265 שקל שמועד פירעונו במרץ 2018, והשני על 126,350 שקל שמועד פירעונו בספטמבר 2018. השיקים הוצגו לפירעון רק באוקטובר 2021 וסורבו, בין היתר משום שהחשבון היה מוגבל וסגור. התובעת ציינה בבקשתה שהשיקים נמסרו בשל הלוואה, והפנתה להסכם מאוגוסט 2017 ולנספח מינואר 2018, לצד סכום הלוואות נטען של 577,450 שקל. התנגדות הנתבעים התקבלה, והבקשה הפכה לתביעה שהתבררה בבית המשפט.
כבר במסמכי הפתיחה התגלה פער חשוב: בעוד הנספח לבקשת הביצוע הציג את החברה כלווה, בהסכם ההלוואה הופיעו אנשים פרטיים כלווים, ובנספח להסכם נרשמו שוב אנשים פרטיים, בהרכב אחר. החברה ששיקיה עמדו במוקד התביעה לא הופיעה כלווה באף אחד מהמסמכים הרלוונטיים. הנתבעים טענו כי השיקים ניתנו לצורך עסקת ניכיון שלא בוצעה, ושהתובעת לא הוכיחה העברה כלשהי של כספי הלוואה לחברה. הם הצביעו גם על כך שהביטחונות בהסכמים עסקו בשיקים של אנשים אחרים ולא בשני השיקים שבתיק.
התובעת טענה שמי שעמד מאחורי החברה ערך את ההסכמים באופן מכוון בלי לציין את שם החברה, אף שהכסף שימש למעשה את פעילותה. היא תיארה מערכת הלוואות ותשלומים שניתנו לאורך זמן, גם במזומן, ונסמכה על מסמכי אישור ועל חשבוניות הקשורות לחברות שונות. מנגד טענו הנתבעים שהסכסוך הכספי הסתעף להליכים אחרים ושהתובעת מנסה להכניס לתביעה השטרית עילות חוזיות ותאגידיות שלא היו חלק מעילת הביצוע המקורית. חלק מהטענות של הנתבעים לגבי היבטים פליליים או מיסויים נותרו טענות צד, ולא הוכרעו כהרשעה או כממצא פלילי בהליך זה.
השופט הסביר שבדרך כלל עומדת למחזיק שיק חזקת תמורה, והנתבע הטוען שלא קיבל תמורה צריך להוכיח את טענתו. אולם כשהתובע עצמו מציין בעילת התביעה עסקת יסוד מסוימת, הוא נקשר לגרסה שהציג; הנתבע רשאי להראות שהשיק לא ניתן בעבור אותה עסקה. משום כך לא היה הכרח שהנתבעים יוכיחו במלואה את גרסתם החלופית על עסקת הניכיון. די היה בכך שהפריכו את הטענה ששני השיקים הוצאו כנגד אותן הלוואות שתוארו בבקשת הביצוע.
בהקשר זה כתב השופט כי הראיות שהציגה התובעת מחזקות את המסקנה שבפיה "גרסה מפוקפקת, פתלתלה, מלאת סתירות וסימני שאלה ועל כן אין לתת בה כל אימון". הוא דחה את ההסבר כאילו השמטת החברה מהסכמים רבים הייתה תחבולה של הנתבע. לכך נתן משקל מיוחד משום שהתובעת היא רואת חשבון ובהמשך הוסמכה גם לעריכת דין, והראיות העלו שהיא ובן זוגה עסקו בהעמדת הלוואות בסכומים משמעותיים. השופט ציין שלא מדובר באנשים חסרי ניסיון בניהול כספים, ושבמקרים אחרים ידעה התובעת לערוך מסמכים שבהם חברה מופיעה במפורש כצד.
לשיק הראשון נמצאה אי התאמה נוספת. בבקשת הביצוע הוא נקשר להסכמים משנים 2017 ו־2018, אך בתצהירים תואר כאילו נמסר בפברואר 2018 כנגד הלוואה אחרת, ובחקירתה ציינה התובעת מסמך נוסף הקשור לאדם פרטי. גם התיאור של מספר השיקים שנמסרו באותו מעמד השתנה במהלך החקירה. השופט קבע שהשינויים האלה אינם עניין טכני, אלא נוגעים לשאלה איזו תמורה התקבלה בעבור השיק המסוים שבגינו מבוקש פסק דין.
היעדר אסמכתאות להעברת כספים לחברה היה רכיב נוסף. השופט ציין כי בנספח להסכם פורטו לא פחות מ־11 הלוואות, אך לא הוצג אפילו מסמך אחד המוכיח העברת סכום מתוך אותן הלוואות לחברה הנתבעת. כשנשאלה על כך התובעת בחקירה, מצא השופט שתשובותיה היו מתחמקות ובלתי ענייניות, גם לשאלותיו הישירות. בסוף אחד מחילופי הדברים אמר: "טוב, אני מבין שאין תשובה. השאלה הבאה". בהכרעתו ציין כי החסר הראייתי "מטילה צל כבד, כבד מאוד" על הגרסה שהוצגה.
ממצא משמעותי נוסף התבסס על תצהירי תשובות שנמסרו בתביעה אחרת. כשנשאלו שם התובעת ובן זוגה אם נתנו הלוואות לחברה, השיבו שהכספים הועברו במסגרת הלוואות לאדם הפרטי ועל פי הנחיותיו. במשפט הנוכחי הציגו עמדה אחרת, ולפיה החברה הייתה הלווה למעשה. השופט ראה בכך סתירה מהותית, ולא הסתפק בהסבר שהחברה קיבלה את הכסף מבחינה כלכלית אף שלא נרשמה במסמכים. הוא הדגיש את משמעות ההבחנה משום שהיא קובעת גם אם הלוואה ניתנה לאדם פרטי או לתאגיד, ובהתאם איזו מסגרת משפטית חלה עליה.
למרות חשבוניות שהופקו על שם חברות, בית המשפט לא השתכנע שהן מוכיחות ששני השיקים ניתנו לחברה בהחזר הלוואות שלה. הנתבע השני הודה בחקירתו בהתנהלות לא תקינה ביחס לרישום חשבוניות, והשופט הבהיר שאין בכך מתן הכשר למעשים שתוארו. אלא שקשרים עסקיים סבוכים, תשלומים במזומן ורישומים חסרים אינם יכולים להחליף ראיה הקושרת דווקא את שני השיקים לחוב הנטען כלפי התובעת. לאחר שבחן את מכלול החומר, קבע שהנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם.
חלקו החריף ביותר של פסק הדין בא לאחר ההכרעה המשפטית. השופט קבע שהתובעת בחרה במכוון להתחיל בבקשה לביצוע שיקים ולא בתביעה אזרחית שתציג את מלוא מערכת היחסים הכספית. הוא ייחס לכך שתי מטרות לא לגיטימיות: "הסוואת העיסוק האמיתי של התובעת שהינו מתן הלוואות חוץ בנקאיות" וניסיון "לחמוק מתחולת חוק אשראי הוגן". לפי פסק הדין, התובעת הכחישה תחילה שהיא עוסקת בהלוואות חוץ־בנקאיות, אך כאשר הוצגו לפניה הלוואות נוספות השיבה: "אני לא חושבת שאני מלווה חוץ בנקאית. אני נתתי הלוואות". השופט ראה בשינוי חלק מן הקושי במהימנות הגרסה.
בית המשפט פירט כי חוק אשראי הוגן מחייב במקרים שבהם הוא חל הסכם בכתב וגילוי פרטים ללווה, ואינו נעלם רק מפני שמגישים בקשה לביצוע שיק. לפי ההסדר שאליו התייחס פסק הדין, הוא אינו חל על הלוואה לתאגיד, ולכן לשאלה מי היה הלווה הייתה משמעות מרכזית. בהכרעה נאמר כי הטענה שהחברה לוותה את הכספים נועדה לעקוף את תחולת החוק, וכי הדבר מנוגד לחובת תום הלב וההגינות הדיונית. אין זו קביעה פלילית בדבר עבירה מסוימת, אלא ביקורת אזרחית חריפה על הדרך שבה נוסחה ונוהלה התביעה.
השופט מתח ביקורת גם על היקף החומר שהועמס על ההליך. לתצהירי התובעת ובן זוגה צורפו 871 עמודי נספחים, שחלק ניכר מהם היה, לפי קביעתו, חסר קשר מהותי לשאלת השיקים. הוא כתב כי נראה שנעשה בכך ניסיון "לפזר מסך עשן, לעמעם את האמת ולזכות שלא בדין בסעד הכספי המבוקש". בשל מכלול הקביעות נדחתה התביעה במלואה, והתובעת חויבה בהוצאות משפט של 40,000 שקל, כולל מע"מ, לטובת הנתבעים. בכך נותרה במרכז פסק הדין לא רק השאלה האם השיקים בני פירעון, אלא הביקורת הישירה על אמינות התובעת ועל חובות ההגינות בגביית חובות ובהתדיינות משפטית.
ת"א 64443-02-22
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.