עבודות עפר בשמורת טבע: טענות לבעלות, גבולות השמורה ושיהוי נדחו

שני נאשמים הורשעו בעבודות עפר שנעשו בשטח שמורת טבע החרמון ובהרס ערכי טבע מוגנים, לאחר שבית המשפט דחה שורה של טענות הנוגעות לגבולות השמורה, לזכויות בקרקע, למודעותם להוראות התכנון ולשיהוי בהליכי החקירה. רשות הטבע והגנים טענה כי השניים הכשירו שטח בהיקף של כ־750 מ״ר באמצעות כלי מכני כבד, הזיזו סלעים ופגעו בצמחייה ובבית גידול. ההגנה חלקה על שיוך השטח לשמורה ועל האחריות האישית של כל אחד מהנאשמים, וטענה לפגמים באכיפה. הנשיא ניר מישורי לב טוב קבע כי מכלול הראיות מוכיח מעבר לספק סביר את העבירות שיוחסו לשניהם.

עו"ד ועדיין לא באתר שלנו? לא "עוד אינדקס". פרטים

השטח מושא כתב האישום נמצא בגוש 203017 בחלקה 2 בשמורת החרמון, שעל פי הכרעת הדין אושרה גם בתוכנית מתאר מקומית שפורסמה באוגוסט 2021. העבודות בוצעו לפי כתב האישום לכל המוקדם בספטמבר 2021. מדובר בהכשרת פני שטח בהפעלת ציוד הנדסי כבד, שכללה שבירה והזזה של גושי סלע וחשיפה של הקרקע. הרשות טענה כי הפעולות משבשות בית גידול שנוצר במשך זמן רב, מגבירות את החשש לסחיפה ופוגעות גם במינים מוגנים, ובהם אלון מצוי, עוזרר קוצני וחצב מצוי. לנאשמים לא היה היתר מן הרשות לעבודות מסוג זה.

אחד המוקדים במשפט היה עצם מעמד המקרקעין: האם השטח נמצא בתוך גבולות שמורת טבע מאושרת, ומה המשמעות של מסמכי התכנון השונים. ההגנה ניסתה לערער על הזיהוי ועל התוקף המחייב של ההכרזה. בית המשפט בחן תוכניות מתאר, מפות ועדויות אנשי המקצוע, ובכללם מודד מטעם התביעה ומומחית בתחום השמירה על הטבע. לאחר השוואת המפות והנתונים קיבל את עמדת הרשות, שלפיה מקום העבודות נכלל בשמורה מכוח התכנון התקף. בכך נדחתה התשתית שעליה נשענה הטענה שאין מדובר בשטח מוגן.

המחלוקת לא הייתה רק גיאוגרפית. ההגנה העלתה גם טענות לזכויות במקרקעין ולשימוש קודם בשטח. בית המשפט הבחין בין השאלה מי מחזיק בקרקע או טוען לזכויות בה לבין השאלה אם מותר לבצע בה עבודות הפוגעות בשמורה. גם זכויות פרטיות נטענות אינן מחליפות היתר לפי חוק גנים לאומיים ושמורות טבע. ההגנה הצביעה על פעולות שעשויות היו להתבצע במקום לפני האירוע, אולם השופט לא מצא שהוכחו עבודות קודמות זהות בהיקפן או בטיבן באופן שהיה משנה את המסקנה לגבי העבודות המסוימות שנבדקו בהליך הנוכחי.

לנאשם הראשון יוחסה החזקה ושליטה במקרקעין, מתן הוראות או הרשאה לביצוע העבודות ואף ביצוען בצוותא עם הנאשם האחר. לנאשם השני יוחסו תפעול או מתן הוראות להפעלת כלי הנדסי, בעצמו או באמצעות עובד מטעמו. ההגנה ביקשה להבחין בין מי שיזם עבודה לבין מי שעסק בפועל בהפעלת הציוד, וכן להדגיש אפשרות של פעולה ללא תכנון מוקדם. בית המשפט קבע כי נוכחותם ופעילותם של השניים הוכחו על יסוד הראיות, וכי המודעות לפעולה אסורה נלמדת לגבי הראשון בפועל ולגבי השני לכל הפחות מעצימת עיניים.

בהכרעת הדין קבע השופט "מצאתי כי הוכחה אשמתם של הנאשמים מעבר לכל ספק סביר". על הראיה המודדת אמר השופט "מצאתי כי עדותו של העד תורן מהימנה, סדורה ועקבית". ביחס למעמד התכנון הזכיר השופט כי "תוכניות על פי חוק התכנון והבנייה הן בבחינת חקיקת משנה".

הרשות הציגה תיאור מקצועי של הפגיעה הפיזית בבית הגידול: סלעים הוזזו ממקומם, פני הקרקע השתנו והצומח המוגן נפגע. השופט בחן את הקשר בין העבודות לבין הערכים שהחוק נועד להגן עליהם, ולא הסתפק בעצם הכניסה לשטח מוגן. הוא קבע שהשינוי שבוצע אינו פעולה שולית בלבד ושהעבודות מסכלות את ייעודה של שמורת הטבע ומקיימות גם את יסודות העבירה של פגיעה בערך טבע מוגן. השאלה לא הייתה אם התכוונו לגרום נזק אקולוגי לשמו, אלא אם ביצעו ביודעין פעולות אסורות שגרמו לפגיעה המוגדרת בחוק.

טענה נפרדת נגעה להשתהות בחקירה ובהעמדה לדין. ההגנה ביקשה לראות בשיהוי פגם שמצדיק את דחיית האישום או פוגע ביכולת לברר את העובדות. היא העלתה גם אכיפה בררנית, בעיקר ביחס לנאשם השני, בהשוואה למעורבים אפשריים אחרים. בית המשפט בחן את היקף החקירה ואת הטעמים לאופן הטיפול, אך לא מצא תשתית לפגיעה המצדיקה ביטול האישום. הוא הדגיש שהנאשם השני היה בעל תפקיד ממשי בהפעלת העבודות, כך שאין יסוד להשוות אותו בלי הבחנה לכל גורם אחר שנקשר בדרך כלשהי לאירוע.

גם הטענה שהרשות לא הזהירה את בעלי הקרקע אישית מפני תחולת תוכנית השמורה לא התקבלה. השופט הסביר שאין חובה להחליף את הפרסום החוקי של תוכניות המתאר במסירת הודעה פרטנית לכל מחזיק או טוען לזכות במקרקעין. לצד זאת, לא הוכח שהרשות התעלמה קודם לכן מאותה פעילות אסורה בדיוק. לפיכך לא היה במחדל ההודעה הנטען כדי לשלול את תחולת ההגנה הסטטוטורית על שמורת הטבע, או כדי להתיר הכשרת הקרקע ללא אישור.

לשתי העבירות שבהן הורשעו הנאשמים תכליות קרובות אך לא זהות. האחת מגינה על ייעוד השטח כשמורת טבע, כלומר על האפשרות להשאיר את בית הגידול במצבו המוגן; האחרת מגינה על ערכי טבע מוגנים, ובכללם מינים מסוימים של צומח. לכן נדרש בית המשפט לברר הן את השייכות המרחבית של חלקת הקרקע לשמורה והן את עצם הפגיעה בעצים, בשיחים ובקרקע. הוכחת אחד המרכיבים בלבד לא הייתה מספיקה להכרעה בכל המיוחס לנאשמים. בהכרעת הדין נמצאה תשתית משולבת למסקנה כי הפעולות גרמו לשני סוגי הפגיעה.

גם שאלת המודעות נבחנה בנפרד ביחס לשני הנאשמים, ולא הוסקה רק מקרבה משפחתית או מן העובדה שנכחו במקום. הראשון יוחס לקשר שבין החזקה בקרקע לבין מתן ההוראות והעבודות, והשני למעורבות בהפעלת הציוד או בהנחיית המפעיל. על פי הממצאים לא היה צורך להוכיח שהשניים ידעו מראש את כל פרטיה של התוכנית התכנונית, אלא שניתן לייחס להם מודעות לביצוע הפעולה האסורה, לרבות עצימת עיניים במקום שבו העובדות מעוררות חשד המחייב בירור. בית המשפט ציין במפורש: "החלטתי להרשיע את הנאשמים 1 ו-2 בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום".

הכרעת הדין באה לאחר שמיעת ראיות שנפרסה על פני שש ישיבות וסיכומים בעל פה. בית המשפט קיבל את עדויות התביעה המרכזיות ואת המסקנות המקצועיות על גבולות השמורה ועל היקף הפגיעה, ודחה את הטענות לספונטניות, להיעדר מודעות, לשיהוי ולאכיפה בררנית כעילה לזיכוי. שני הנאשמים הורשעו בעבירות סיכול ייעוד השטח כשמורת טבע ופגיעה בערכי טבע מוגנים לפי החוק החל. ההחלטה עוסקת בשלב ההרשעה ובאחריות הפלילית; אין לקרוא בה קביעה על עונש שכבר נגזר או על פיצוי כספי שלא נקבע במסמך.