חברה שהסבה שיק בסך 200,000 ש״ח חויבה לפרוע אותו לחברת ניכיון שיקים, אך התביעה האישית נגד בעל המניות שלה נדחתה. בלפור חברה למסחר (1985) בע״מ טענה כי השיק שלא כובד הגיע אליה באמצעות המחאת זכויות וכי יש לחייב גם את ג׳וי קווד בע״מ וגם את בעל המניות שלה. האחרון הכחיש את חתימותיו על המסמכים וטען שאדם אחר פעל בשם החברה ללא ידיעתו. בית המשפט קבע כי לא הוכח שבעל המניות חתם, וגם לא הונח בסיס להרמת מסך או לחבות אישית בנזיקין. מנגד, פעולות מיופה הכוח חייבו את החברה. לצד החיוב ב־200,000 ש״ח, נפסקו הוצאות נפרדות לטובת החברה התובעת ולטובת בעל המניות שזוכה מחבות.
ההליך החל כתביעה בסך 1,090,000 ש״ח נגד תשעה נתבעים, בעקבות סדרת שיקים שלא נפרעו. לאורך ניהולו ניתנו פסקי דין נגד חלק מן הנתבעים, וביחס לאחרים נמחקה התביעה בהסכמה. ההכרעה הנוכחית התמקדה בשיק מספר 082, שנמשך מחשבון ספיראקס שיווק בע״מ, נמסר לחברת מעוז תחזוקה בע״מ, הוסב לג׳וי קווד ובהמשך לחברת א.א גרופ שיווק יזמות מימון והשקעות בע״מ, שעסקה בניכיון שיקים. בלפור ביקשה להיפרע מכוח המחאת זכויות מא.א גרופ.
התמונה שהובאה לבית המשפט הייתה מורכבת משרשרת של מסירות והסבות. השיק המסוים נמשך מחשבונה של ספיראקס בבנק לאומי לפקודת חברת מעוז, הגיע לג׳וי קווד ומשם הוסב לחברת א.א גרופ לצורך ניכיון. הוא סורב ב־12 בינואר 2021 בעקבות הוראת ביטול של מושכת השיק. ספיראקס טענה שהביטול נעשה בטעות וכי למחרת נמסר שיק חלופי שמספרו 084. השיק שבמוקד פסק הדין, מספר 082, לא הוגש לביצוע בהוצאה לפועל, בניגוד לשיקים אחרים בפרשה. פרטים אלה היו חשובים במיוחד להבחנה בין פעולתה של החברה שהסבה את השיק לבין פעולותיה של מי שמשכה אותו ונתנה הוראת ביטול.
השיק הוחזר בינואר 2021 לאחר שניתנה הוראת ביטול. לפי הטענות שהובאו בהליך, מושכת השיק מסרה בהמשך שיק אחר באותו סכום; הטענה אינה משנה את ההכרעה בחיובה של ג׳וי קווד. בלפור טענה שג׳וי קווד חבה כמסבת השיק וכי בעל המניות היחיד של החברה אחראי אישית לנזק. לדבריה, הוא שלט בה, אפשר הוצאת כספים והשתמש בהפרדה בין החברה לבעליה כדי לקפח נושים. היא התבססה גם על טענות למימון דק, להעדר פיקוח, למצג שווא ולהרשעה פלילית בעבירות מס ורישומים כוזבים.
בעל המניות טען שהחתימות על השיק ועל מסמכי הניכיון אינן שלו, והציג תלונה למשטרה על זיוף ומרמה. לגרסתו, מי שפעל בפועל היה אדם שקיבל ממנו ייפוי כוח לצורך יוזמת נדל״ן שלא יצאה לפועל, אך המשיך לעסוק בשיקים ללא הסכמתו. הוא הגיש חוות דעת גרפולוגית התומכת באפשרות שלא חתם על השיק.
לפי עדותו של בעל המניות, החברה הוקמה לאחר שעיסוקו בתחום המוזיקה נפגע בתקופת הקורונה, כדי לקדם יוזמת תמ״א 38 ברחובות שהציע לו מיופה הכוח. הוא תיאר פתיחת חשבון בנק לצורך הפעילות והעברת סכום ראשוני מחברה אחרת, ולאחר מכן דרישה של הבנק להשיב את הכסף וסגירת החשבון. לגרסתו, לאחר שהמיזם לא התקדם גילה שמיופה הכוח ממשיך לפעול בשם החברה בעסקאות ניכיון. בית המשפט לא קבע כי תיאורו מוכיח מעצמו היעדר הרשאה מצד החברה; דווקא בכך שבעל המניות הודה כי ייפה את כוחו של האחר הייתה חשיבות להכרעה הנפרדת בשאלת חבותה של החברה.
בית המשפט בחן תחילה את שאלת החתימות. התובעת הסתמכה על עדות מנהל א.א גרופ, שתיאר את החתמת בעל המניות, אך לא העידה את מי שאישרה בחתימתה על המסמכים כי נחתמו בפניה. גם עובדת נוספת שלפי הטענה נכחה במעמד החתימה לא העידה, לאחר שלא נמסר לה זימון בהתאם להחלטת בית המשפט. העובדה שהעדים המרכזיים לא הובאו נזקפה לחובת התובעת. חוות הדעת הגרפולוגית העלתה קשיים נוספים, ובין היתר בשל שימוש בדוגמאות חתימה שגם אותן הכחיש הנתבע.
מבחינה ראייתית הבהיר בית המשפט כי כאשר אדם מכחיש חתימה המיוחסת לו, נטל ההוכחה אינו עובר אליו רק משום שהחתימה מופיעה על מסמך. בפסק הדין הוזכרו שלוש דרכי הוכחה מרכזיות: עדות ישירה של מי שחתם או נכח בעת החתימה, השוואה לחתימות שאמיתותן ידועה, ועדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד של החותם. התובעת התבססה בעיקר על עדות ישירה של מנהל חברת הניכיון, אך על המסמכים הופיע גם אישור חתימה של רעייתו, והיא לא מסרה תצהיר ולא העידה, אף שלפי פסק הדין נכחה באולם ביום ההוכחות. לכן בית המשפט לא הסתפק באמירה הכללית שהמנהל ראה את החתימה.
בסיכום סוגיה זו קבע בית המשפט כי התובעת ״לא הרימה את הנטל להוכחת חתימתו של הנתבע 9״. ההכרעה אינה קביעה פוזיטיבית כי בוצע זיוף, אלא קביעה ראייתית שלא הוכח שהחתימות שייכות לבעל המניות. עם זאת, הממצא הזה לא מנע את חיוב החברה עצמה.
גם לעדת הציות שיועדה לאשר את נסיבות החתימה היה משקל פוטנציאלי. הצדדים הסכימו על זימונה, אך זימון לא נמסר לה בפועל. בית המשפט סבר שהטענה כי העדה מסרבת להעיד אינה מסבירה מדוע לא נעשה שימוש בזימון מחייב. ביחס לחוות הדעת הגרפולוגית הצביע על קושי נוסף: חלק מחתימות ההשוואה נלקחו ממסמכים שגם עליהם הכחיש בעל המניות שחתם, והמומחה לא הגיע לדיון כדי להבהיר זאת. מכל אלה נגזרה מסקנה מצומצמת אך משמעותית: אמיתות החתימות לא הוכחה; אין בכך הכרעה מי זייף חתימה, אם בכלל.
בעל המניות הודה בחקירתו כי נתן לאדם האחר ייפוי כוח לפעול בשם החברה, אך טען שההרשאה הוגבלה לפרויקט נדל״ן. ייפוי הכוח שלדבריו הוגבל לא הוגש לבית המשפט ולא הוכח שהפעולות נעשו מחוץ להרשאה. בית המשפט ציין כי ״הטענה כי מר חמו חרג מהרשאתו לא הוכחה״ והחיל את דיני השליחות, שלפיהם פעולה שביצע שלוח במסגרת הרשאתו עשויה לחייב את החברה. לפיכך חויבה ג׳וי קווד מכוח הסבת השיק, אף שלא הוכח שבעל המניות חתם עליו בעצמו.
לעומת זאת, בית המשפט סירב לייחס לבעל המניות את חוב החברה. הוא הדגיש כי ״לא די בכך שבעל מניות לא פיקח על פעילות החברה״ כדי להרים את מסך ההתאגדות: יש להראות שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, בצירוף התנאים הנוספים הקבועים בחוק החברות. לא הוכח שבעל המניות קיבל כספים מעסקת הניכיון, ידע על סיכון בלתי סביר או השתמש בחברה כדי להונות נושה. גם הרשעתו בעבירות מס לא ביססה כשלעצמה קשר לניסיון לקפח נושים בעסקה הנדונה.
ההבחנה בין החברה לבעליה נבחנה גם לאור הרשעה פלילית קודמת של בעל המניות והחברה בעבירות הנוגעות לניכוי מס תשומות ולרשומות כוזבות. התובעת ביקשה לראות בכך חיזוק לטענה לשימוש לרעה בחברה. אולם בית המשפט הבהיר שיש להראות קשר בין ההתנהלות הנטענת לבין הונאת נושה או קיפוחו במסגרת החוב הנדון. לא די בעצם קיומה של הרשעה בעבירות הקשורות לניהול החברה כדי להוכיח כי בעל המניות השתמש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך הונאה כלפי חברת הניכיון, או שהפיק טובת הנאה מעסקת השיק. גם חוסר פיקוח כשלעצמו אינו ממלא את תנאי הרמת המסך שבחוק החברות.
בית המשפט בחן גם אחריות אישית בשל מצג שווא רשלני, וציין קושי ראשוני בהמחאת עילה נזיקית לבלפור. אף שעניין זה לא הועלה בידי הצדדים, הוא בדק את העילה לגופה וקבע כי ״לא הוכח מצג אקטיבי ואף לא מצג רשלני במחדל״ מצדו של בעל המניות. השיק נמשך על ידי חברה אחרת, וגם הוראת הביטול ניתנה על ידה; לא הוכח שבעל המניות מסר את השיק או חתם את חתימת ההיסב.
בסופו של דבר חויבה ג׳וי קווד לשלם לבלפור 200,000 ש״ח בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, וכן 30,000 ש״ח הוצאות ושכר טרחה. התביעה נגד בעל המניות נדחתה, ובלפור חויבה לשלם לו 30,000 ש״ח הוצאות ושכר טרחה. ההכרעה הנוכחית נוגעת רק לשני הנתבעים שנותרו לדיון, ואינה משנה את תוצאות ההליכים שנוהלו נגד יתר הנתבעים.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.