צלמת שתבעה את יתרת התשלום עבור צילום חתונה לא התייצבה לדיון שבו אמורה הייתה להעיד על עבודתה. בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה את תביעתה ואת תביעת אביה, לאחר שקיבל את עדות בת הנתבעת על אופן צילום האירוע וקבע שהצלמת הפרה את ההסכם. הרשם הבכיר יגאל ברק־עופר הדגיש כי האב שניהל את ההליך לא היה שותף ישיר להתקשרות, ולכן דבריו על ביצוע השירות לא היו עדות בעלת ערך ראייתי.
הסכסוך נוצר סביב חתונת בתה של הנתבעת. לצורך התיעוד הוזמנו שני תלמידים ממגמת קולנוע, שלמדו עם אחת מבנות המשפחה. ההתקשרות נעשתה בעל פה בשיחות בין הבת לבין שני התלמידים, ובהם הצלמת. הוסכם שכל אחד מן התלמידים יקבל 500 שקל תמורת צילום האירוע. לאחר החתונה התעוררה מחלוקת בשאלה אם הצלמת אכן מילאה את המוסכם.
האם, שנתבעה לתשלום, טענה כי הצלמת "צילמה בהיקף קטן בהרבה מן הנדרש ובצורה רשלנית", ולא תיעדה כראוי חלקים מרכזיים בחתונה וערכה לבסוף סרטון קצר באיכות ירודה. לדבריה, אף שהשירות לא סופק בהתאם להסכם, היא הציעה לשלם 200 שקל לכל אחד משני התלמידים לפנים משורת הדין. התלמיד השני הסכים וקיבל את התשלום החלקי, אך הצלמת ואביה עמדו על תשלום מלוא 500 השקלים בטענה שהצלמת "קיימה את חלקה בהסכם".
בתחילה הוגשה התביעה על ידי האב לבדו. בדיון שנערך בפברואר 2026 הסביר לו בית המשפט כי עילת התביעה שייכת לבתו, היא הצלמת שהתקשרה בהסכם, ולא לו. בית המשפט איפשר לצרפה כתובעת נוספת והורה במפורש שהתובעת ובת הנתבעת שהייתה מעורבת בהזמנה יתייצבו שתיהן לדיון הבא. הצורך בעדויותיהן נבע מכך שאלה היו בעלות הידיעה הישירה על מה שסוכם ועל מה שבוצע בחתונה.
בדיון הבא התייצבה בת הנתבעת, אולם הצלמת לא הגיעה. האב מסר כי בתו זומנה למיונים בצה"ל. הוא הודה כי הזימון נודע כשבוע לפני הדיון, ובית המשפט ציין כי לא הוגשה בקשה לדחותו. לכן לא עמדה מול עדות בת הנתבעת גרסה ישירה מטעם הצלמת. השופט כתב על טענות האב כי "הן בגדר עדות שמיעה שאין לה ערך ראייתי".
בת הנתבעת העידה כי ההסכם היה לצלם את האירוע לכל אורכו. לפי עדותה, במקום לבצע זאת הצלמת בחרה לבלות במסיבה, כמעט שלא צילמה, ואף כאשר צילמה את החופה הופנתה המצלמה לעברה ולעבר חברותיה ולא הוצבה באופן יציב. לדבריה, כתוצאה מכך לא נותר חומר צילום מספיק לעריכת סרטון ראוי. בית המשפט הציג את הדברים כעדות היחידה בעלת משקל על היקף העבודה, וקיבל אותה בהיעדר עדות ישירה מנוגדת.
הרשם קבע כי על יסוד עדות זו יש לקבל את טענת הנתבעת שהצלמת הפרה את הסכם הצילום. בכך הסתיימה המחלוקת לא רק בשל אי־התייצבות, אלא גם על בסיס הממצאים הנוגעים לשירות שלא סופק כראוי. בית המשפט דחה את התביעה וחייב את שני התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט של 600 שקל בתוך 30 יום. אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים צוינה בפסק הדין.
ת"ק 28414-08-25
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.