המחוזי: פציעה בעת חגירת תינוק ברכב וסגירת הדלת היא תאונת דרכים

הפניקס והנהגת כבר הסכימו כי הפיצוי יעמוד על 100 אלף שקל. המחלוקת שנותרה הייתה משפטית בלבד: האם הכנסת התינוק למושב הבטיחות והנסיגה לאחור לצורך סגירת הדלת הן שימוש ברכב לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה ברוב דעות את ערעורה של הפניקס חברה לביטוח וקבע כי נהגת שנפגעה ליד רכבה לאחר שחגרה את בנה התינוק נפגעה בתאונת דרכים. הצדדים כבר הגיעו להסכמה על שיעור הנזק, ולכן הדיון לא עסק בגובה הפיצוי אלא בשאלה אם נסיבות האירוע מקימות זכאות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפי ההסכמה, אם האירוע יסווג כתאונת דרכים, תשלם הפניקס לנהגת 100 אלף שקל, בצירוף שכר טרחת עורך דין והחזר אגרה. פסק הדין ניתן בהרכב השופטת תמר נאות-פרי, סגנית הנשיא ואב בית הדין, השופט מוחמד עלי והשופטת לובנה שלאעטה חלאילה.

האירוע התרחש בינואר 2020. הנהגת יצאה מביתה עם שני ילדיה כדי להסיעם למסגרות החינוך ולהמשיך לעבודתה. תחילה הכניסה לרכב את בנה בן הארבע, ולאחר מכן הושיבה את בנה בן השנה בכיסא הבטיחות במושב האחורי וחגרה אותו. לאחר שסיימה את החגירה, ובעוד הדלת האחורית פתוחה, נסוגה הנהגת כחצי צעד כדי לסגור את הדלת ולעבור למושב הנהג. רגלה נכנסה לבור ניקוז צר ועמוק, שהיה פתוח בשל אבן שפה חסרה. המגף שנעלה נקרע ורגלה השתפשפה בדפנות הבור. בתחילה סברה הנהגת כי מדובר בחבלה שטחית והמשיכה בדרכה. בהמשך התפתחו במקום רגישות ופריחה, ובביופסיה אובחנו קשריות ורבדים פסוריאטיים. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, מאחר שהנהגת הייתה בדרכה לעבודה, ונקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 15%.

בית משפט השלום בחיפה, מפי השופטת טלי מירום, קבע כי מדובר בתאונת דרכים. נקבע שהכנסת תינוק שאינו מסוגל להיכנס לרכב ולהיחגר בעצמו היא פעולה חיונית לשם תחילת הנסיעה, וכי היא חלק אינטגרלי מכניסתה של הנהגת לרכב ולא פעולת לוואי נפרדת. הפניקס טענה בערעור כי הכנסת התינוק אינה בגדר "כניסה לרכב" מבחינת האם, אלא סיוע לכניסתו של אדם אחר. עוד טענה כי החגירה כבר הסתיימה לפני הפגיעה, וכי הסיבה לתאונה הייתה בור הניקוז. לשיטתה, הרכב לא יצר את הסיכון אלא שימש זירה מקרית בלבד.

השופטת נאות-פרי דחתה את הטענות. היא יישמה את המבחן המהותי שנקבע בפסיקה, הבוחן אם הפעולה חיונית במובן הפיזי ואם היא חלק טבעי ואינטגרלי מהכניסה לרכב. נקבע כי הנהגת לא הייתה יכולה להתחיל בנסיעה המתוכננת בלי להכניס את התינוק ולחגור אותו בבטחה. פסק הדין הבחין בין הכנסת תינוק לבין העמסת תיק או מזוודה. תינוק הוא נוסע התלוי בעזרת המבוגר, והדין מחייב את רתימתו במושב בטיחות מתאים. בית המשפט הפנה גם לתקנה 83א לתקנות התעבורה וקבע כי החגירה הייתה חוליה מקדימה חיונית לשימוש החוקי והבטוח ברכב. עוד נקבע כי השימוש ברכב טרם הסתיים בזמן הפגיעה. הדלת האחורית נותרה פתוחה, והנהגת נסוגה כדי לאפשר את סגירתה. בהתאם להלכה בעניין "מתחם השימוש ברכב", פתיחת הדלת וסגירתה עשויות להיכלל ברצף פעולות הכניסה והיציאה.

דעת הרוב קבעה כי מתקיים גם קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק. אמנם הפגיעה הפיזית נגרמה בשל בור הניקוז, אך הצעד לאחור נעשה לצורך סגירת דלת הרכב. לכן השימוש ברכב תרם תרומה ממשית לאירוע ולא היה קשר אקראי בלבד. השופט מוחמד עלי הצטרף לתוצאה וקבע כי הושבת תינוק ברכב בידי מי שמתכוון לנהוג בו מתמזגת באופן טבעי עם פעולת הכניסה. עם זאת, הוא הבהיר כי אין צורך לראות בפעולה חלק מן "הנסיעה" עצמה, שכן די בכך שהיא נכללת בשימוש מסוג כניסה לרכב.

השופטת שלאעטה חלאילה סברה בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור. היא הסכימה שהכנסת התינוק עשויה להיחשב שימוש ברכב, אך קבעה כי לא הוכח קשר סיבתי משפטי בין השימוש לבין הפגיעה. לשיטתה, הסיכון שהתממש נבע מהמדרכה ומהבור ולא מטיבו של הרכב או מהשימוש התחבורתי.

בפסק הדין צוין כי בית המשפט העליון טרם הכריע ישירות בשאלה אם הכנסת תינוק לרכב בידי הנהג היא שימוש של הנהג עצמו. המחוזי הבחין בין המקרה הנוכחי לבין מקרים שבהם הדלת כבר נסגרה, הנהג רכש עמידה יציבה והפגיעה אירעה לאחר ניתוק ברור מפעולת הכניסה או היציאה.

הערעור נדחה ברוב קולות ופסק דינו של בית משפט השלום נותר על כנו. המשמעות המעשית היא שהפניקס תשלם את הפיצוי המוסכם בסך 100 אלף שקל, בתוספות שעליהן הוסכם, וכן את הוצאות הערעור. ההכרעה עשויה לשמש אמת מידה בתיקים שבהם נהג נפגע בעת סיוע לתינוק או לנוסע התלוי בעזרתו.