בית משפט השלום בכפר סבא קיבל במלואה תביעה בסך 15,104 שקל בגין נזק לרכב שנגרם בתאונת דרכים, לאחר שהאחריות לתאונה וגובה הנזק כלל לא היו שנויים במחלוקת. המחלוקת שנותרה הייתה מצומצמת: AIG ישראל טענה כי התשלום התעכב משום שהתובע לא המציא אישור מתאים מבעל השעבוד ומסמכים נוספים. הרשמת הבכירה רעות זיו קבעה כי אמנם הייתה לנתבעת זכות לדרוש אישור כזה, אך לא הוכח שהדרישה הומצאה לבאת כוח התובע, ומנגד הוצגו פניות שנשלחו לנתבעת ונשארו ללא מענה.
התובע העמיד את תביעתו על 15,104 שקל בגין "נזק לרכב התובע שנגרם בתאונת דרכים". כבר בפתח פסק הדין הובהר כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאחריות הנתבעים לקרות התאונה וגם לא בנוגע לשיעור הנזק. לכן בית המשפט לא נדרש לשמוע ראיות על אופן התרחשות התאונה, על האחריות או על שמאות הרכב. השאלה הייתה אם התנהלות התובע סביב המצאת המסמכים מצדיקה את העיכוב בתשלום ובעיקר אם יש בה כדי למנוע ממנו הוצאות משפט.
AIG טענה כי "התשלום עוכב מחמת אי המצאת אישור המשעבד ומסמכים נוספים שנדרשו לצורך ביצוע התשלום". הרכב היה משועבד, ובית המשפט קיבל את העיקרון שלפיו מבטחת רשאית לעמוד על קבלת אישור מתאים מבעל השעבוד לפני העברת כספים ישירות לבעל הרכב. לאחר הדיון אכן הוגש אישור מפורש מטעם המשעבד, ובו הסכמה לכך שתגמולי הביטוח בגין האירוע ישולמו ישירות לתובע.
אלא שהאישור המאוחר לא הכריע לבדו את שאלת ההוצאות. הרשמת הבכירה ציינה כי לאחר המצאתו לא נטען שהיה חסר מסמך נוסף שמנע את ביצוע התשלום. היא בחנה גם את השתלשלות ההתכתבויות: התביעה הוגשה באפריל 2025, ולאחריה נעשו פניות מטעם באת כוח התובע אל הנתבעת. לפי פסק הדין, הפניות הללו נותרו ללא מענה. כתב ההגנה הוגש רק בדצמבר 2025, כשמונה חודשים לאחר פתיחת התיק.
הנתבעת טענה כי כבר באפריל 2025 פנתה לתובע בדרישה להמציא את אישור המשעבד. בית המשפט קבע שלא הוצגה אסמכתה שמלמדת כי אותה דרישה אכן נמסרה לבאת כוחו. בהיעדר הוכחה למסירה, לא ניתן היה לקבוע שהתובע התעלם מדרישה שהיה מודע לה. הדברים קיבלו משקל נוסף משום שבחודשים אוגוסט וספטמבר 2025 נעשו, לפי פסק הדין, פניות נוספות מטעם התובע לנתבעת.
על הרקע הזה דחתה הרשמת הבכירה את טענת AIG שלפיה ההליך כולו נגרם באשמת התובע. היא הדגישה כי הנתבעת עצמה אינה חולקת על הזכאות לפיצוי ואינה כופרת בסכום הנזק. למעשה, עמדתה בשלב ההכרעה התמקדה בעיקר בניסיון להימנע מחיוב בהוצאות בטענה שהתביעה הוגשה לפני שהומצאו כל המסמכים. פסק הדין קובע שגם אם המסמכים הושלמו בשלב מאוחר, אין בכך כשלעצמו כדי לשלול הוצאות ממי שתביעתו נמצאה מוצדקת.
בית המשפט הפנה לתקנות 151 ו-152 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי התקנות שצוטטו בפסק הדין, חיוב בהוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד בהתחשב בתוצאות ההליך, במשאבים שנדרשו ובהתנהלות הצדדים, ובתום הדיון יש לפסוק הוצאות סבירות והוגנות אלא אם קיימים טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. הרשמת הבכירה הפנתה גם לפסיקה שלפיה בעל דין שזכה אינו אמור לצאת בחסרון כיס בשל העלויות שנדרש להוציא כדי לממש את זכותו.
במקרה הנוכחי לא נמצאו טעמים מיוחדים לשלילת ההוצאות. אמנם האישור מהמשעבד הושלם רק לאחר הדיון, אך מול נתון זה עמדה העובדה שהנתבעת לא הוכיחה כי ניתן היה לסיים את המחלוקת ללא התדיינות, ולא הראתה שהדרישה למסמך הובאה בזמן לידיעת התובע. בית המשפט נתן משקל גם למשך הזמן עד להגשת כתב ההגנה ולפניות שלא נענו.
התוצאה הייתה קבלת התביעה במלואה. הנתבעים חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 15,104 שקל. בנוסף נפסקו החזר אגרת בית משפט בסך 436 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 2,674 שקל. הרשמת הבכירה הדגישה כי התביעה התקבלה במלואה וכי לצד סכום הנזק יש לפסוק גם את הוצאות ההליך שנמצאו מוצדקות.
ההליך מדגים מצב שבו המחלוקת המהותית על התאונה כבר אינה קיימת, אך נותרת מחלוקת על הדרך שבה התנהל הטיפול בתביעה. בית המשפט לא קבע שהמבטחת לא הייתה רשאית לדרוש אישור משעבד. להפך, הוא הכיר בזכותה לעשות זאת. ההכרעה נגדה נבעה מכך שלא הוכח שהדרישה נמסרה לתובע, בעוד שהתובע פנה אליה שוב ושוב, ומכך שלא נמצא בסיס לשלול ממנו את ההוצאות לאחר שהתביעה התקבלה במלואה.
הכרעה זו נשענה גם על הסדר הזמנים. התביעה הוגשה באפריל 2025, ובחודשים שלאחר מכן נעשו פניות נוספות לנתבעת. רק בדצמבר הוגש כתב ההגנה. בית המשפט לא קבע שעצם פרק הזמן הזה יוצר אחריות חדשה, משום שהאחריות לתאונה כבר הייתה מוסכמת, אך ראה בו נתון רלוונטי לשאלה אם התובע נאלץ לנהל הליך משפטי כדי לקבל סכום שהנתבעת עצמה לא חלקה עליו.
האישור מן המשעבד הוגש רק לאחר הדיון, ובית המשפט לא התעלם מכך. להפך, הרשמת הבכירה קבעה במפורש שהנתבעת הייתה רשאית לעמוד על המצאתו לפני התשלום. אלא שאחרי שהאישור הוגש, לא נטען עוד שחסר מסמך כלשהו. מכאן שהמחלוקת לא הייתה אם יש כיום מניעה להעביר את הכסף, אלא מי נושא בתוצאות הכספיות של הדרך שבה התיק הגיע עד אותו שלב.
בפסק הדין הופרדו שלושה רכיבים: סכום הנזק עצמו, האגרה ושכר הטרחה. 15,104 השקלים הם סכום התביעה בגין נזק הרכב; 436 השקלים הם החזר אגרת בית המשפט; ו-2,674 השקלים הם שכר טרחת עורך הדין. בית המשפט לא איחד אותם לסכום פיצוי אחד, אלא חייב בהם כרכיבים נפרדים בעקבות קבלת התביעה ובהתאם לכללי פסיקת ההוצאות שעליהם עמד.
מספר התיק: תאד"מ 69958-04-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.